כשאתה ילד, אחד האירועים הכי משמחים שיש לך זה שמחות של אחרים. במיוחד כאלה שמעורב בהן כל מיני , ני, ני, ני, ני ניני, ני נא נא נא נא ני וכו'. כשאתה ילד לא מעניין אותך אם מדובר בחתן בר מצווה או בחתן שילווה מתי שהו במהלך השבוע כשמאחוריו חבורה של בני משפחה עם דמעות בעיניים וסבתא שקוראת תהילים. כל מה שמעניין אותך זה לשמוע את מקדש השבת.
זה לוקח לך קצת זמן להבין שאתה צריך לשמוע את מקדש השבת. באמת שלא ברור לך למה המבוגרים מתעסקים עם כל המילים האלה שבאים לפני. את מי זה מעניין? אתה עומד במעבר בין המושבים נדחק קרוב לבמה אבל לא על הבמה (למדת את הלקח מהפעם הקודמת בה קצת ירד לך דם אחרי שסוכריה על מקל התנפצה לך על הראש). דוחף את הילדים האחרים הצידה ולומד מלחמת טרטוריה מהי. אם אתה מספיק מקושר משפחתית בבית כנסת אתה דואג שהסבא , הדוד, האח הגדול והגיס של הסבא של הדוד, כולם יהיו עם התא פתוח ולא יתנו לאף אחד חוץ ממך את הסוכריות שנופלות לידם.
כמובן שאחרי זה מה שחשוב זה לנצח במי הכי קרוב לקיר (יותר סוכריות יותר טוב).
אבל לא ג'נקי של סוכריות כמוך יחכה לשמחות כדי להשיג את הסוכריות של שבת. כבר מגיל שנתיים וקצת לומדים הילדים מהר מאוד שיש הבדל בין אסור לקחת סוכריות מזרים ברחוב לבין איפה יושבים אותם זרים בבית כנסת.
לא שאני אומר שכל מי שמחלק סוכריות לילדים בבית כנסת הוא בעל תשוקות אסורות. אבל קצת מוזר שאלו תמיד יהיו אנשים עם שער לבן. הילדים של היום שונים ממה שהיינו פעם. אם בעבר היינו ניגשים ומבקשים את הסוכריות תוך שימוש בחינוך המהולל של הורינו (סליחה, בבקשה, תודה ובזה הסדר) היום הילדים מגיעים עם היד פשוטה תוך שהם עוברים ממחלק סוכריות אחד למשנהו בסדר שנקבע מראש.
אתה לא שומע מהם מילה, הם עסוקים בלהשיג את הסוכרייה הבאה שלהם.
וכך כבר מגיל צעיר לומד לו הילד את נפלאות הקפיטליזם. תשכחו מזה שמדובר במשהו שנולד בעקבות הרפורמציה והקלוויניזם. הקפיטליסטים הראשונים היו ילדים בבית כנסת שצברו כל כך הרבה סוכריות שכדי להשיג מהם סוכרייה אחת היית צריך למכור את נשמתך (או סתם לתת להם את הגולה הנדירה שלך).
(הקומוניזם הומצא באותה שיטה, הילד היותר חזק לא טרח להסתובב ולאסוף סוכריות כמו כולנו. הוא עמד בחוץ והסביר לנו שיותר כדאי לנו להתחלק כולנו בסוכריות שווה בשווה. למי היה האומץ להגיד לו אבל לך אין סוכריות?)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
