הפיהוק המתמשך

אתמול סיימתי את העבודה וישר רצתי לאוטובוס. היה לי יום עמוס. נסעתי עד להבימה שם פגשתי את המשפחה ונכנסו לראות את הההצגה שלמה המלך ושלמאי הסנדלר. יש משהו בלראות הצגה בתוך האולם ולא מהיציע, אני צריך לנסות את זה קצת יותר. ההצגה עצמה הייתה טובה מאוד. קושניר שיחק מעולה ולהפתעתי התיכוניסטים מסביבנו לא הפריעו בכלל. מירי מסיקה עולה לבמה בלבוש סמי מיצרי שאמור לחשוף את הבטן. רק שאצלה היה שם איזה בד בצבע עור שהווה את הבטן. לא ברור לי אם זה מאז שהיא מפורסמת או מההתחלה. כי כל שאר הרקדניות שהיו לבושות באותו בגד היו בלי הבד הזה. גלית גיאת שיחקה מעולה (איך שהוא בשתיים וחצי תוכניות שראיתי אותה בטלוויזיה היא הייתה נראית לי מעושה, עכשיו אני מבין שזו כנראה התוכנית).

אחרי ההצגה הלכנו כל המשפחה וישבנו בקפה הלל בעזריאלי. ואחרי זה נפגשתי אם ידידה טובה שלי שלא ראיתי הרבה זמן והלכנו לשבת בקפה ג'ו שליד הדירה שלי.

איך שהוא מסתבר שהרבה חברה מהמחזור שלי בתקשורת הצליחו להסתדר ולפול על משרדי פרסום טובים. הידידה שלי אמרה לי שבאמת מתאים לי ללמוד להיות פלנר (מה שאני רוצה לעשות בשלב מסוים) ומכיוון שעכשיו היא מכירה את התחום ואותי, אז אני יודע שאני יכול לסמוך עליה בנושא.

עוד שבוע וקצת ויש לי 24 יום מילואים שכולי תקווה שיתקצרו. אם כשהייתי מובטל וסטודנט זה עוד איך שהוא נפל לי טוב כי הכסף עזר לי. אז עכשיו זה נופל לי ממש רע. גם בתוך העבודה החדשה וגם בתקופה שבה אני אמור להגיש למנחה שלי את הטיוטה של ההצעת מחקר. בקיצור מרפי רודף אותי