הפיהוק המתמשך

יש את הדימוי העצמי שלי: אני קורא כמעט רק באנגלית. אני רואה סרטים באנגלית באופן די קבוע. אני לא ממש נזקק לתרגום בסרטים, לרוב אני מתעצבן על התרגום הפיראטי (הללו את עצמכם? למי שראה את הקטע שבו משפחת סופר על נופלת למים והאמא צועקת brace your selfs) אבל אז באה המציאות ודרסה לי את הדימוי למשהו שטוח שמע"ץ מקלפים מהכביש.

הפרזנטציה הייתה כל כך גרועה שאני חושב שהיו אנשים שגילו שהם לא צריכים משקפים יותר. הזיגוג שיצרתי להם בעיניים עזר הרבה יותר. (אני שוקל לצאת בקונספט חדש כתחליף לניתוח עיניים). היה איזה שלב שבו נדמה לי ששאלתי אנשים איך אומרים כן באנגלית. המצב היה כזה גרוע שהמרצה שבדרך כלל דוחפת למריחת הזמן עד לסוף השיעור גם אם אין לאף אחד מה להגיד ומעלה כל מיני "הערות בונות" שתקה רוב הזמן חוץ מהפעם בה היא שאלה אותי מה לעזזאל אני מנסה להגיד ומהפעם בה היא אמרה לי רבע שעה לפני סוף השיעור שאני אסיים.

כן אם אני אנסה לקפוץ מהדימוי העצמי שהיה לי למציאות אני עלול לשבור את המפרקת.

יש לי אי שם סיפור בשם הלב שנכתב סביב הדימוי שיש לי כל פעם שעולה לי בראש להתחיל עם מישהי. אני חושב שהפעם עשיתי את זה לעצמי.