הפיהוק המתמשך

לא, אני לא מתכוון לעדר שכותב בשביל פרוייקט האוהבים. אני מתכוון לעדר שישב בבית קולנוע בסינמה סיטי וראה את צופן דה וינצ'י.

אז קודם כל אני רוצה להתנצל בפני ש.כהן מזגנים. כן, קראתי את ההמלצה שלך. אבל כמעט את כל הסרטים בסינמה כבר ראיתי וזה מה שנשאר. אז עכשיו אני רוצה להוסיף את הביקורת שלי ללמה לא להיות מרוצים מהסרט.

אני לא הולך להתלונן על זה שהסרט לא צמוד לגמרי לספר, גם ככה הוא היה מספיק ארוך. מה שהפריע לי לאורך כל הסרט זה שמשהו ברוח של הספר אבד. (מעבר לעובדה שדה וינצ'י מוזכר שם בערך חצי דקה).

הספר מקדש את ה"נשיות" ואחד הסממנים לכך זה הסוכנת סופי נווה (או מה שיהיה שם המשפחה שלה, מאוחר והשאלתי את הספר לחבר). בספר היא דמות אסרטיבית שנוקטת פעולה ויוזמת את רוב הפעולות. מי שיותר נגרר הוא רוברט לנגדון. האנגרמה על התמונה של מונה ליזה היא אנגרמה שבספר סופי פותרת בלי בעיות, בסרט היא פונה לרוברט לנגדון שיפתור. בספר שומר מגיע והיא גורמת לא להוריד את האקדח, לא מופיע בסרט. לעומת זאת מופיע הקטע בו לנגדון משתלט על מנהל הבנק. בספר היא זאת שפותרת את החידה הראשונה בסרט זה נעלם. בכלל נעלם בסרט העובדה שהיא מפענחת צפנים. זה כמעט ולא קשור. כשלנגדון מגלה את הכתובת מתחת לורד הוא לא מבין את הכתב בספר וסופי יודעת לקרוא את זה ומסבירה לו איך שזה כתב ראי, בסרט הוא ישר מבקש ראי.

וכן, גם כאן צריך להגיע למוטיב השוביניסטי מכל, נהיגה. לנגדון לא יודע לנהוג על הילוכים ובספר אחרי שהיא אומרת לא לנהוג (לא כמו בסרט שהוא אומר שהוא ינהג) הם מתחלפים והיא נוהגת כי הוא פשוט גרוע בנהיגה עם הילוכים. בסרט הוא זה שנוהג. 

בקיצור ספר פמיניסטי הפך לסרט שוביניסטי.

אבל הידידה שלי שלא קראה את הספר נהנתה. אז למי שלא קרא את הספר...