הפיהוק המתמשך

אם מישהו מגיע ומצמיד לי אקדח לרקה ואומר לי או שאתה הולך לטקס של התואר הראשון שלך או שאני יורה בך, אז ברור שאני הולך לטקס. אבל מעבר לזה אני לא רוצה לחזור על החוויה הזאת בחיים.

דבר ראשון יאמר לזכותה של האוניברסיטה, את הגלימות והכובעים המגוחכים לבשו אנשי סגל הפקולטה ולא הסטודנטים. אבל פה זה נגמר. ראשון עלה לפודיום הדיקן, הוא לא ממש חשב על מה שהוא הולך להגיד, נראה לי ששנים הוא לא לימד, לפתע מולו יש קהל ויש הזדמנות לנאום, הוא נכנס לשוק. רק חבל שהוא חשב בין מילה למילה וחזר על כל מילה בערך פעמיים. בשלב הזה הקהל עוד אופטימי. אבל אז מגיע קטע המעבר המוזיקלי.

חבורת זמר שכנראה שאף אחד לא באמת מזמין אותם להופעות עשתה פגע וברח. מילא שיר אחד, אבל לשיר את כל הרפרטואר? הייתי עסוק בלשלוח SMS מתנצל לאחי ואחותי שבאו לסבול את האירוע, להורים שלי לא התנצלתי רק בגללם הלכתי לטקס. אחי שאל אותי למה אני לא מנתק להם את החשמל, אמרתי לו שהם בטח הכינו גנרטורים מראש, המנאייקים.

נגמר הסיוט המוזיקלי והגיע תור ההסמכה. דבר ראשון הסמיכו את בוגרי התואר השני.

מה שמעורר שאלה: אם עמדתי כשהסמיכו את בוגרי התואר השני זה אומר שמבחינה חוקית יש לי תואר שני כבר?

אחרי זה הסמיכו אותנו, קראו למצטיין של תואר שני לנאום וללקק לסגל ופיזרו אותנו... לעוד טקס שבו אנחנו אמורים לקבל את לוכדי האבק החדשים. גם בטקס זה היה נאום איש סגל, נאום מצטיינת תואר שני, חלוקת תארים תואר שני ואז נאום המצטיינת מתואר ראשון,חלוקת תארי תואר ראשון ויאללה, פורטוגל צרפת.

לקח נוסף. גברים, אכלנו אותה. נשים, אם אתן מתחתנות בשנה של הטקס, תשנו את שם המשפחה למשהו שיותר קרוב לא' כי אחרת תחכו שם הרבה זמן עם שם המשפחה שלכם מתחיל כמו שלי באזור הסופי של האלף בית.