את הגופה גילו בגלל הריח. כמו שקורה בדרך כלל כשמדובר בדירות של שוכרים כשאף אחד לא באמת מכיר את השני. הריח והחתול שעמד על אדן החלון עם האגודל בפה.
כשהמשטרה פרצה לבית זה לא היה מראה יפה.על הרצפה לפני דלת הכניסה לדירה היה מונח שטיחון שעליו מודפסת בחורה לבושה במחוך שחור עם מסכה על הפנים ובבועה שיוצאת לה מהפה היה רשום "דרכו עלי". על הדלת היו מדבקות שונות "שלום עכשיו", "חבר אתה חסר", "קוראים לי נחמן ואני מגמגם", ושלט קטן שהיה כתוב בו הופמן. לא כאן גרים, לא גברת, לא אדון, פשוט הופמן.
השוטרים פרצו את הדלת ונכנסו לדירה. הדבר הראשון שהם הבחינו בו היה צחנת המוות שעמדה באוויר. הדירה להטה מחום, תל אביב, אמצע אוגוסט וכל הדירה סגורה. שפיגלמן שהיה חוקר מנוסה וכבר ראה כמה וכמה מקרי מוות בחיים שלו, תפס את הבטן שם יד על הפה ורץ החוצה, רואים שהוא מנוסה, לא מקיא בזירת המוות. שושי לא היתה מנוסה. היא הקיאה על הנעליים של אוחיון שבדיוק צילם את הגופה.
היה ברור לכולם שמדובר ברצח, זה לא שהיו חורי כדורים בגופה. זה לא שהסכין עדיין היה תקוע לה עמוק בלב. מה שהביא את החוקרים למסקנה מהירה ביותר שמדובר ברצח היה שעל הגופה העירומה היה כתוב בדם.
"שלכם דם המכבים".
שפיגלמן שחזר בנתיים נתן לשושי את השקית שהוא הקיא בה והורה לה לנקות את כל הקיא שלה לתוך השקית, גם את מה שעל הנעליים של אוחיון. לאחר מכן הוא שלח אותה לדפוק על הדלתות של השכנים לברר אם מישהו יודע פרטים על הבחורה.
כן, זאת הייתה בחורה.
חצי שעה מאוחר יותר שושי חזרה, כל הבניין עמד ריק חוץ מגברת לוי הפנסיונרית שהייתה גם יו"ר ועד הבית.
שושי הייתה נרגשת כשהיא דפקה על כתפו של שפיגלמן נזהרת שלא להביט שוב בגופה. שפיגלמן שהיה עסוק בלא להקיא שוב הסתובב בפנים כעוסות.
כבר סיימת? הוא שאל מבעד לשיניים חשוקות? מרגיש את מיצי הקיבה עולים בגרון.
"החתול לא שלה".
הממ....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
