הפיהוק המתמשך

בסוף היום, כשאתה יושב לך בבית עם כוס הקפה מול הטלוויזיה עולות וצפות השאלות הקשות באמת. איך, למה, מתי. לרובם אין לך תשובות אבל אתה עדיין מחפש אותם. אי שם בילדות שלך ובכלל במסלול החיים שלך משהו גרם לך לנהוג בצורה מסויימת שהשתרשה וכיום אין לך אפילו מושג למה אתה עושה את מה שאתה עושה. ישנו מייל חביב שמסתובב בשרשרת ועוד יחזור ויופיע בתיבת הדואר הנכנס של כולנו, הגודל של הטיל שטס לירח נקבע בגלל תחת של סוס רומאי (חביב אך לא נכון). האנגלים נוסעים בצד הלא נכון של הכביש כי הם צריכים להחזיק את החרב, ההצדעה של החיילים נועדה להרים את המגן פנים לפני שיוצאים להתקפה... בקיצור כולנו תקועים עם מנהגים מימי הביניים ולא ממש מבינים למה. מידי פעם אני מאמץ לעצמי איזה מנהג שאני חושב שאני אתמיד בו ואני מגלה שהדבר היחידי שאני מגלה בו התמדה הוא נטישה של המנהגים החדשים שאני מאמץ. אחד מהמנהגים האלה הוא הכתיבה.

מידי פעם יש לי איזה פרץ יצירתי שחוש הביקורת העצמי שלי טרם הספיק לעבור עליו, ואז אני מתחיל לכתוב סיפורים קצרים/שירים(גרועים גם בלי שחוש הביקורת אומר את זה) ולפתע המנהג הקדום הזה שקיים אצלי מאז שנולדתי להתקע במקום ולהתעקש לבדוק כמה דברים לפני שאני ממשיך נכנס. לפעמים החוש ביקורת מתעורר מאוחר מידי ולפעמים הוא מתעורר אחרי המילה הראשונה שאני כותב.

אז מאיזה מנהג קדום שלי הכל נובע? אם הולכים מספיק אחורה הייתי אומר שהכל התחיל מהלידה שלי. שלושה ימים אמא שלי הייתה בצירים, כן כן, כבר אז הייתי תקוע והתעקשתי שאין מה לראות בטלוויזיה אז אין שום סיבה לצאת. בסופו של דבר הצליחו לשכנע אותי לצאת.

כנראה מכאן נובע הנוהג שלי לא להרבות ביציאות בשנת 2006 חוויתי את זה רק פעם אחת והשנה הספקתי לצאת שלוש פעמים ולהבין שיש כנראה עוד משהו שהייתי צריך ללמוד מהלידה שלי, כנראה שיש לי פרצוף תחת כי התעקשתי להוציא אותו ראשון.