אתמול חטפנו סטירה מצלצלת כשאמרו לנו שהחליפות שלנו לא מתאימות. כמובן שמחינו בכעס (בניגוד לצפוי הכוונה למחיאת כפיים עצבנית ולא לתלונה רוגזנית). המארחת חזרה ואמרה לנו שהחליפות לא מתאימות ואם לא אכפת לנו אז שנזוז. לזוז? לאן לזוז. הכל כבר סגור. המועדון, הפאב אפילו הגן נעול. לא ידענו מה לעשות, לשבת או לקום. ואז ענבל התחילה להתעצבן. הכל בגללך אני לא יכולה יותר איתך. אמרתי לה שאומרים שבלי חושך אין אור ואם לא היה לה אותי היא לא הייתה יודעת מה עושה לה טוב כי היא לא הייתה יודעת מה עושה לה רע. (תירוץ גרוע במחשבה ראשונה אבל בסופו של דבר זה מנחם). היא שתקה. ענבל... היא לא ענתה לי.
ידעתי שהייתי צריך לסרב לדייט הזה. בהתחלה היא רצתה שאני אבוא לאסוף אותה רק עם אופנוע. בסוף היא הסכימה לוותר. קבענו בתשע בכיכר ומשם הלכנו לשבת בקפה אצל ברטה. אבל היה סגור אז הלכנו למסעדה. חיפשנו משהו יוקרתי אבל לא מצאנו. רק בשלוש בלילה מצאנו איזה מסעדה אבל אז המארחת לא הסכימה להכניס אותנו.
הכל בגללך היא שוב התיכה בי. אם רק היית מספיק בן אדם אז היית מוצא כבר משהו כבר בתחילת הערב. חשבתי אולי זה רק בגלל חילופי מזג האוויר, שזה רק הסתיו וזה עובר. אבל איזה עובר... שרמוטה פוריטנית, מילמלתי לעצמי אבל כנראה שהיא שמעה כי פתאום היא פתחה את הפה והתחילה לשטוף אותי משהו חבל על הזמן זה היה רק עניין של זמן כנראה עד שהיא תתפוצץ. ציינתי לעצמי שאם עכשיו מדובר בסתיו מסוכן אז אני לא רוצה להיות לידה בחום יולי אוגוסט. בסוף היא השתתקה וליויתי אותה חזרה לאוטו שלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
