לכולנו יש שלבים שונים בחיים. שלבים בהם אנו מרגישים שזהו, עלינו שלב בסולם- התבגרנו. זה מתחיל כבר בשלב שבו אנחנו עולים לכיתה א'. פתאום זה לא רק לשחק משחקים בחצר של הגן. עכשיו גם צריך לעשות שיעורים, להיות במסגרת (גן זה לא מסגרת עם חוקים נוקשים כמו בית הספר). חלקנו מסיימים שלב זה בכיתה ו' כאשר הם עולים ליסודי. אני מאלה שסיימו את השלב הזה בכיתה ח'.
והופ, עברנו לשלב הבא, התיכון. בשלב הזה רוב האנשים לא באמת מבינים שהם צריכים להיות יותר אחראים. כולנו עושים את השטויות שלנו בעיקר בגיל התיכון. רובנו מצטערים על זה ועושים השלמת בגרויות. מצד אחד אנחנו עוד ילדים שרוצים להנות מהחיים וממה שההתפתחות של הגיל נתנה לנו. מצד שני, הלימודים הללו קובעים לנו את המשך החיים. אם נוכל להתקבל למסלול הלימודים שלנו כאשר נחליט סוף סוף מה אנחנו באמת רוצים.
אני אדלג על השלב של הצבא (ומכיוון שהייתי הסדרניק בעברי) או הישיבה. לדעתי זה לא השלבים שמגבשים אנשים שהגיעו מגובשים. מי שמתעצב בצבא זה אלה שעוד לא ממש התבגרו לפני זה. השלב הבא בחיים אצל הרבה מאוד אנשים זה הטיול. הנסיעה הארוכה לחו"ל שם הבן-אדם אחראי על עצמו, לומד להסתדר לבד וכו' . בכל אופן זה מה ששמעתי. אני שייך לאלה שהלכו ישר ללימודים.
זה השלב האחרון שבו אני נמצא. והאמת היא שלמרות שאנשים חושבים שאני ממוקד ויודע מה אני רוצה מעצמי ולאן אני שואף. אני גומר שנתיים של לימודים ושואל את עצמי.
מה באמת למדתי?
אחרי מחשבה עמוקה בשאלה הזאת אני יכול לענות על זה בשתי מילים: לא יודע.
זה לא שלא למדתי הרבה. זה רק שאיפה שהוא אני רואה שאנשים מסביבי עובדים. חיים, עושים דברים. ואני... לומד.
יכול להיות שיש כאלה שיגידו לי שעכשיו אני לומד אבל אחרי זה אני אהיה כבר מסודר. משום מה אני לא ממש מאמין להם. לא רק בגלל המצב במשק. אלא גם בגללו. אני פשוט לא רואה איך מה שאני רוצה לעצמי יתגשם...
בקיצור ובגניבה ספרותית מה. אני לא רוצה להגיע לשלב הכאפה המצלצלת ( דג נחש, אחללה שיר)
השבוע נולדה לחבר שלי בת. מבחינתו זה היה שלב הכאפה . עד עכשיו הוא היה אחראי לעצמו.
~מוזר הוא באמת מאמין שאישתו יכולה לדאוג לעצמה~
אבל עכשיו זהו, הוא הגיע לשלב שבו נכנסת איזה גמדה קטנה לחיים שלו. מעכשיו הוא לא חופשי. הוא צריך להיות אחראי.
אז עד שאני אגיע לשלב הזה (עתיד רחוק ביותר לפי ההווה) אני מעדיף להשאר ילד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
