הפיהוק המתמשך

בשנה השנייה ללימודי באוניברסיטה הכניסו לי לחדר במעונות פלייר של לימודי סלסה, מירנגה וסתם ריקודי שורות . הלכנו אני שותף שלי, ושתי ידידות שלו ללימודים. אני היחידי שנשאר והגיע גם שבוע אחרי זה. החזקתי מעמד כל הסמסטר אבל החוג הפסיק לו בסמסטר ב'. וככה נשארתי לי תקוע עד לסמסטר א' שנה אחרי זה. שוב הלכתי ללמוד רק שהפעם נתקעתי בלי מישהי שתרקוד איתי באופן קבוע (בשנה הראשונה דווקא מצאתי). אבל גם עם זה הסתדרתי כי לימדו שם בעיקר ריקודי שורות רואדה ומירנגה לא ממש סלסה. כך עבר לו סמסטר וגם שם כשהגיע סמסטר ב' זה נפסק.

גם השנה התחלתי ללמוד. ושוב נתקעתי אחרי שתי שיעורים נתקעתי בלי מישהי לרקוד איתה. (בסופו של דבר הסתדרתי אבל עדיף תמיד ללמוד עם מישהי קבועה) זאת שרקדתי איתה נתקעה עם שמונה עשרה מבחנים על הראש. (לי אין השנה שום מבחן וגם בסמינריון שעשיתי הסמסטר אין עבודה לחופשת הסמסטר) כך ש...

דרושה.

ואם כבר במודעות דרושים עסקינן אז הנה מודעת חיפושים:

אבדה מוזה. שבועיים וחצי שאני יושב על הכתיבה של ההצעת מחקר שלי ואין, נדה, גורנישט, כלום.

אם מישהו מצא, יודע, או רוצה לעזור לי

הידיד שלי בער"ן ישמח לעזור לו, לי הוא לא עזר. 

אתמול החלטתי שהגיע הזמן לחוות מחדש את חווית הקולנוע והלכתי לראות את הסרט ג'ארהד. דבר ראשון שיש לי להגיד זה שמאוד כיף לראות סרט בקולנוע כשיחד איתך באולם יש רק עוד שני אנשים. הסדרנית נכנסה באמצע ושאלה אותנו אם אנחנו רוצים הפסקה. בקיצור כיף.

הסרט עצמו מתחיל ונגמר באותו משפט. אם יש ספר שיצא לפני הסרט או אחריו אני רץ לקנות אותו . זה פשוט היה סיפור מעולה. השחקן ג'ק ג'ילנהול (דוני דראקו, היום שאחרי מחר) משחק מעולה. יש חלקים שלמים בסרט שאתה תוהה אם יש משהו בתוך הראש שלו ואז אתה רואה אותו אומר משפט שאתה יודע שיכול להגיע רק ממישהו עם תאים אפורים. התיאור של החוויה הצבאית ושל המלחמה, התיאור של המעבר לסלנג צבאי, המשפט האחרון של הסרט. כל אלו נשארו אצלי גם אחרי שסיימתי לראות שזה כבר אומר דברים טובים על הסרט.