הפיהוק המתמשך

אמא שלי היא בת שישים וארבע ויש לה כמה מסורות מעניינות שאני יודע שלי אף פעם לא יהיו. כל שנה באיזור חודש טבת היא ועוד חמש חברות שלה מימי בית הספר היסודי נפגשות. הן הולכות למוזאונים ביחד, יוצאות למסעדות, מביאות מתנות אחת לשנייה, מבלות יום שלם של חברות ביחד. גם בסוכות מתקיים מפגש. אחד כזה הסתיים לפני שעה.

אני יודע שזה משהו שלא יהיה לי בעתיד. כבר היום כשאני רואה אנשים שלמדתי איתם ביסודי, בתיכון, שגדלתי איתם והם היו החברה שלי עד גיל שמונה עשרה, אין לי הרבה מה להגיד להם מעבר לשלום שלום. כמובן שיש לי חברים שנשארו מאז הילדות. אבל אלה לאו דווקא חברי הילדות עצמם. זה אנשים שהיו ברקע כשהייתי ילד והתחברתי איתם יותר מאוחר. איך שהוא אני פשוט לא רואה אותנו יושבים בעתיד באיזה מפגש קבוצתי ומבלים יום.

זה לא שאנחנו לא עושים דברים ביחד. בשנה האחרונה כל יום שישי ראינו איזה סרט די וי די או הלכנו לפיצה. אבל גם זה הולך להפסק בחודש הקרוב. זהו, אנחנו כבר ילדים גדולים שמתחילים את החיים. מתחילים לחפש עבודה שהיא לא עבודת סטודנטים, מתחילים לחפש דירה שבה לא נקבל שירותים כמו מים, חשמל, וניקוי האיזורים הציבוריים, בלי שנשלם עליהם. אבל עכשיו לפני שאני יוצא לדרך הזאת אני יודע שהמסורת הזאת שיש לאימא שלי אני ארצה יום אחד לעצמי. רק שבצורה שבה אני שומר על קשר עם אנשים לא נראה לי שיהיה לי עם מי.

היום קרו שלושה אירועים מוזרים

1. חזרתי לרוץ.
2. ניצחתי פעמיים בסנוקר
3. הייתי בהופעה של מוש בן ארי

ועכשיו לפירוט:

חזרתי לרוץ- פעם כשגרתי באוניברסיטה הייתי מקיף את האוניברסיטה פעמיים, בערך פעם בשבוע. אבל הפסקתי לעשות את זה באמצע החורף ומאז לא ממש רצתי, ניסיתי לקפוץ על חבל אבל הברכיים שלי  הודיעו על שביתה איטלקית אז נאלצתי לפרוש בשיאי (500 פעם בלי להפסיק, גם בלי נשימה, אבל בלי להפסיק). היום חזרתי סוף סוף לרוץ וגיליתי איזה ספורט נפלא זה. מתחילים לרוץ קובעים מרחק וזוחלים אליו. אני חושב שהיו כמה צבים שעקפו אותי. לא נורא, עד היום הולדת אני מקווה שאני אחזור לקצב הרגיל שלי (שזה אומר לרוץ פעם בשבוע שתי קילומטר ובשאר השבוע לקלל את עצמי)

ניצחתי פעמיים בסנוקר- בפעם הראשונה ניצחתי את הידידה שלי שלימדה אותי איך לשחק סנוקר. בפעם השניה ניצחתי מישהו שהזמין אותי למשחק. זאת באמת הרגשה טובה להשתפר במשהו שאתה משחק בו רק פעם בחודשיים.

הייתי בהופעה של מוש בן ארי- לא ממש. הלכתי להופעה של מוש בן ארי בקיוג'ה בכפר ויתקין. ההופעה הייתה אמורה להתחיל ב 21:30 כשלפני מוש בן ארי הייתה אמורה להופיע להקת חימום בשם קנגרו. להקת החימום התחילה להופיע רק ב 22:50 בהתחלה עוד עמדנו והקשבנו להם. הסכמנו ביננו שהם להקה טובה, כשהזמר שלהם לא שר.  כשהסולן אמר שהוא רוצה לשיר שיר מהדיסק הראשון שלהם ידידה שלי שאלה בקול רם

~ יש להם יותר מדיסק אחד?~

הם סיימו להופיע ב 00:30 (שלוש שעות אחרי הזמן המוגדר) ורק אז הלהקה של מוש בן ארי התחילה לעלות לבמה ולהתארגן. לנו זה הספיק. הלכנו לקופה לקחנו את הכסף והלכנו. אני באמת לא יודע מי אשם באיחור המוגזם הזה. המקום, ההפקה של מוש, הג'וינטים לא הגיעו, הייתה לו הופעה באיזה וועד עובדים, לא יודע. אבל משום מה יש איזה תרבות רעה של הופעות בארץ. קובעים שעה של הופעה והאומן עולה רק לאחר כמעט ארבע שעות? מילא אם היה איפה לשבת ולחכות אבל גם זה לא ממש היה. עכשיו אני באמת מתלבט אם כדאי לי ללכת לפורטיסחרוף שיש שם ב29. מצד אחד, פורטיסחרוף אבל מצד שני, מי יודע מתי תתחיל ההופעה. מה שהכי מעצבן בכל העסק הזה שהידידה שלי התקשרה לברר קודם מתי מוש עולה ומתי הלהקת חימום. ואמרו לה שהוא עולה באחת עשרה. ובשתיים עשרה וחצי עדיין חיכינו.