הפיהוק המתמשך

מסתבר שסבלנות משתלמת.

אחרי חודשיים של ישיבה בבית בחוסר מעש, אני אדם עובד. זהו, הצטרפתי לשורות האנשים שיוצאים בבוקר מהבית ויודעים לאן הם הולכים (בניגוד למה שהיה כשלא הייתה לי עבודה, אז פשוט לא יצאתי מהבית בבוקר).

האמת היא שהכל קפץ פתאום וזז מהר. עד לפני שבוע הייתי מובטל, גרתי אצל ההורים ועוד לא היגשתי את בקשת הזכאות לתואר.

היום שבוע אחרי, אני גר בדירה חדשה, יש לי עבודה שטפו, טפו, (מלח מים, מלח מים) תחזיק אותי יפה, ופתאום, זהו. יצאתי לחיים. זאת כבר לא איזו עבודה של סטודנט, זו עבודה במקצוע שלי.  פתאום אני בן אדם רציני, יש לי כרטיס עובד, פותחים לי מייל בעבודה. בקיצור פתאום אני כבר לא סטודנט. עכשיו הסטטוס שלי הוא ספרן.

(עכשיו השאלה האמיתית היא האם אני באמת רוצה להגיד את זה בקול)

את השותפים שלי לדירה חוץ מאחד לא ראיתי. אבל זה לא כזה משנה לי, למדתי מהחיים במעונות שאני יכול לחיות כמעט עם כל אחד. אז זהו, מתחילה שנה חדשה, מתחילה תקופה חדשה. ובדיוק שבועיים לפני היום הולדת שלי. אולי נפלתי על איזו קארמה טובה לרגל ה-27. (או זה או שמישהו היה ממש לחוץ להעיף אותי מהבית של ההורים).

שמעתי על אנשים שמחפשים דירה ומושכים את זה המון זמן. בערב אחד ביקרתי בשתי דירות למחרת ביקרתי בעוד אחת ובסוף לקחתי אותה. השיקולים שלי לקחת אותה לא היו השותפים, או זה שהיא בבניין חדש. השיקולים היו ניידות לעבודה. רבע שעה של נסיעה ואני בעבודה. בשביל אדם בלי אוטו זה שיקול חשוב. השאר היה מישני (טוב לא כזה מישני אבל עם השאר כבר יכולתי להסתדר)

בקיצור שיהיה לי בהצלחה, גם אם אני מאחל את זה לעצמי.