הפיהוק המתמשך

כן כן, הגיע הזמן לחזור לכושר. משום מה נפלתי על חדר כושר שדואג ללקוחות שלו. הם באמת התקשרו לבדוק מה קורה איתי ולמה הגעתי אליהם רק פעם אחת במשך השבועיים האחרונים. אז הלכתי אתמול וקיבלתי תוכנית כושר חדשה. מה שאומר שעכשיו אני יכול להרגיש שרירי. או יותר נכון להרגיש את השרירים התפוסים שלי.

אי אז כשעשיתי את המנוי לחדר כושר בגב מוחי גירדה איזה נקודה קטנה, נקודה קטנה וצדקנית שטרחה לציין בפני המוח שפעילות גופנית היא עוול מוסרי שפוגע בחופש המצפון שלה. המוח גירד את הנקודה הזאת כמה פעמים ועשה לעצמו נעים בגב והגיע למסקנה שכן, עושים מנוי לחדר כושר אבל בשביל שכולם יהיו מרוצים, אז לא הולכים אליו יותר מידי. כמובן שהחלק הריאלי והקר של המוח שלי התנגד לתוצאה, 330 שקל לחודש כשאני עושה כלום? המוח הערמומי שלי השקיט את החלק הריאלי בזה שהוא נתן לו להוציא 490 שקל על חמישה ספרים ושני דיסקים (כמעט כל חודש) וכך לדרדר את החשבון למצב קטסטורפלי. החלק הריאלי מייד השתתק. כך נשאר לו החלק הממוצע של המוח שלי שגורר אותי אחת לכמה זמן לחדר כושר כדי שאני לא סתם אוציא כסף מהחשבון. באותה הזדמנות האגו שלי דאג לברר איפה באמת יש את הסאונה בחדר כושר ועכשיו כולם רגועים, הנקודה הקטנה בגב של המוח מקבלת התרגעות ועושה ויפאסנה בסאונה, החלק הריאלי מקבל אימון מדי פעם והאגו? הוא מת מוות יסורים בשיעור ספיניניג שהייתי בו שבוע שעבר. מדריכה קטנה, בלונדינית וקומפקטית (אין מה להגיד הארים הם גזע עליון, או השחורדיניות שכבשו כל חלקה מצויה) רמסה אותו לאדמה כשהיא דוושה בכל המרץ בעוד האגו עסוק בלגרד את עצמו מהמושב ולעמוד על הדוושות בלי ליפול.

מוסר השכל?

• חיים ומוות ביד הלשון/ מדריכת הספינינג
• לך על הנמלה עצל, יותר לא תשמע עליה
• מי שטרח בערב שבת, שלא יתפלא למה הוא עייף.

לא, אני לא מתכוון לעדר שכותב בשביל פרוייקט האוהבים. אני מתכוון לעדר שישב בבית קולנוע בסינמה סיטי וראה את צופן דה וינצ'י.

אז קודם כל אני רוצה להתנצל בפני ש.כהן מזגנים. כן, קראתי את ההמלצה שלך. אבל כמעט את כל הסרטים בסינמה כבר ראיתי וזה מה שנשאר. אז עכשיו אני רוצה להוסיף את הביקורת שלי ללמה לא להיות מרוצים מהסרט.

אני לא הולך להתלונן על זה שהסרט לא צמוד לגמרי לספר, גם ככה הוא היה מספיק ארוך. מה שהפריע לי לאורך כל הסרט זה שמשהו ברוח של הספר אבד. (מעבר לעובדה שדה וינצ'י מוזכר שם בערך חצי דקה).

הספר מקדש את ה"נשיות" ואחד הסממנים לכך זה הסוכנת סופי נווה (או מה שיהיה שם המשפחה שלה, מאוחר והשאלתי את הספר לחבר). בספר היא דמות אסרטיבית שנוקטת פעולה ויוזמת את רוב הפעולות. מי שיותר נגרר הוא רוברט לנגדון. האנגרמה על התמונה של מונה ליזה היא אנגרמה שבספר סופי פותרת בלי בעיות, בסרט היא פונה לרוברט לנגדון שיפתור. בספר שומר מגיע והיא גורמת לא להוריד את האקדח, לא מופיע בסרט. לעומת זאת מופיע הקטע בו לנגדון משתלט על מנהל הבנק. בספר היא זאת שפותרת את החידה הראשונה בסרט זה נעלם. בכלל נעלם בסרט העובדה שהיא מפענחת צפנים. זה כמעט ולא קשור. כשלנגדון מגלה את הכתובת מתחת לורד הוא לא מבין את הכתב בספר וסופי יודעת לקרוא את זה ומסבירה לו איך שזה כתב ראי, בסרט הוא ישר מבקש ראי.

וכן, גם כאן צריך להגיע למוטיב השוביניסטי מכל, נהיגה. לנגדון לא יודע לנהוג על הילוכים ובספר אחרי שהיא אומרת לא לנהוג (לא כמו בסרט שהוא אומר שהוא ינהג) הם מתחלפים והיא נוהגת כי הוא פשוט גרוע בנהיגה עם הילוכים. בסרט הוא זה שנוהג. 

בקיצור ספר פמיניסטי הפך לסרט שוביניסטי.

אבל הידידה שלי שלא קראה את הספר נהנתה. אז למי שלא קרא את הספר... 

יש את הדימוי העצמי שלי: אני קורא כמעט רק באנגלית. אני רואה סרטים באנגלית באופן די קבוע. אני לא ממש נזקק לתרגום בסרטים, לרוב אני מתעצבן על התרגום הפיראטי (הללו את עצמכם? למי שראה את הקטע שבו משפחת סופר על נופלת למים והאמא צועקת brace your selfs) אבל אז באה המציאות ודרסה לי את הדימוי למשהו שטוח שמע"ץ מקלפים מהכביש.

הפרזנטציה הייתה כל כך גרועה שאני חושב שהיו אנשים שגילו שהם לא צריכים משקפים יותר. הזיגוג שיצרתי להם בעיניים עזר הרבה יותר. (אני שוקל לצאת בקונספט חדש כתחליף לניתוח עיניים). היה איזה שלב שבו נדמה לי ששאלתי אנשים איך אומרים כן באנגלית. המצב היה כזה גרוע שהמרצה שבדרך כלל דוחפת למריחת הזמן עד לסוף השיעור גם אם אין לאף אחד מה להגיד ומעלה כל מיני "הערות בונות" שתקה רוב הזמן חוץ מהפעם בה היא שאלה אותי מה לעזזאל אני מנסה להגיד ומהפעם בה היא אמרה לי רבע שעה לפני סוף השיעור שאני אסיים.

כן אם אני אנסה לקפוץ מהדימוי העצמי שהיה לי למציאות אני עלול לשבור את המפרקת.

יש לי אי שם סיפור בשם הלב שנכתב סביב הדימוי שיש לי כל פעם שעולה לי בראש להתחיל עם מישהי. אני חושב שהפעם עשיתי את זה לעצמי.