הפיהוק המתמשך

האם אי פעם נועה מנהיים כתבה ביקורת אוהדת?

יש מבקרים שאני מוכן לקרוא ומאמין שהביקורת שלהם באה ממקום של ידע ושל ניסיון. לדעתי מה שחשוב כאן יותר זה הניסיון. אני בטוח שיש לה ידע רב בספרות ובטח היא הייתה מצטיינת חוג וכו'.

אבל...

בזמן האחרון יצא לי לקרוא כמה ספרים שהביקורת שלה קטלה ואילו אני מאוד אהבתי. זה לא שאי אפשר להתווכח על טעם וריח. השאלה היא עד לאן מגיע הטעם והריח האלטיסיטי. כולנו מכירים את הספרים שכולם אומרים עליהם שאלו יצירות אומנות מדהימות... עמוקות... חודרות לנשמה...וכד'

מה לעשות שעד היום אני לא מוכן להסתכל יותר על התפסן בשדה השיפון. לא שאני לא מעריך את היכולת של הסופר לכתוב כזאת כמות של עמודים על כלום,אבל בכל זאת כלום. אחרי עמוד שישים פשוט התייאשתי ונטשתי. ומדובר באדם שהצליח למשוך עד לעמוד 300 במשחק המושבעים של גרישם. ( בערך בעמוד 300 גרישם נזכר שזה ספר שצריכה להיות בו עלילה אבל אני כבר התייאשתי).

בכלל יש לי בעיה עם ספרות יפה. אני אוהב את הספרים שלי עם עלילה. או לפחות שיהיה להם התחלה ואמצע (על הסוף למרבה ההפתעה אני יכול לוותר). לא ספרים שאף אחד לא באמת מבין מה הסופר רוצה מהחיים של הקורא. (4 פעמים ניסיתי לקרוא את יוליסס מצטער לא בשבילי).

אבל סטינו מהנושא. מה שגרם לכתיבה של הבלוג הזה, זה ביקורת של מנהיים על ספר של עמליה רוזנבלום. בסוף הביקורת היא רושמת:

"על החלון ישבתי וזיכרון כתבתי פתאום נפל העפרון  וזהו סוף הזכרון, וזהו גם סוף הסיפור"

אני יודע שזו פחות או יותר דעתי ודעה של עוד כמה אנשים על התפסן בשדה השיפון. אבל כמובן שאם נבטא אותה בקול נושמץ ברבים. ביקורת ספרים בדומה לכול ביקורת אחרת גורמת לנו לקרוא את המבקרים ולרוץ לקרוא את הספרים שהם שונאים.

אם פעם אחת נקבל ביקורת שמנמקת בצורה קצת יותר מובנת לאנשים הפשוטים למה הספר לא טוב, אולי נדע מה לקרוא ומה לא. ניתוח ספרותי פוגע של מישהי שמעבר לעמודי הביקורת שלה ומעבר לעמודי העבודות שלה באוניברסיטה לא ניתן למצוא דברים משלה על המדף... נראה לי כמשהו סר טעם.

 מלצר כתב(חיבת ציון), גלסנר כתב(ובזמן הזה), לא משנה אם הספרים שהם כתבו טובים או לא (גלסנר כן, מלצר לא קראתי) משנה שהם יודעים מהחששות הגדולים שיש לסופר שכותב ספר/רומן ארוך שלם ממבקר ספרות "חביב"  שמכבה על הספר את הסיגריה שלו ובודק עם החור מגיע עד לשולחן.

אז נכון שאני לא למדתי ספרות ואני לא סמכות בשום תחום. אבל אני כן יודע מה זה לקבל מכתבי דחייה של הוצאות לאור. אני יודע שהם יכולים לפגוע ואם דבר כזה יכול לפגוע כשאתה מקבל אותו בתור מכתב פרטי. תארו לכם מה מרגיש סופר שמקבל את הדחייה על פני דפי עיתון בצורה כל כך מזלזלת.

בקיצור לכל תלמידי הספרות שאי פעם יגיעו להיות מבקרים. תחשבו עלינו הקוראים הפשוטים לא על הקוראים האליטיסטים. אהבתם תגידו למה, שנאתם תגידו למה. אבל במילים מובנות וללא זלזול בספר או בסופר. בסופו של סבר מישהו עבד על זה.היינו, אני לא רוצה לראות כתיבה שתראה כך: "האינטרטקסטואליות  המרומזת בין הסובלמיזציה של החתול לד"ר סוס מעוררת בנו גועל"  

תנו לי מבקר ספרות שהוא תולעת ספרים. אחד שיגיד לי" אהבתי את הספר אבל הוא לא הצליח לנתק אותי מהמציאות רק לדכא אותי יותר"  ואותו אמשיך לקרוא לעד.

לכולנו יש שלבים שונים בחיים. שלבים בהם אנו מרגישים שזהו, עלינו שלב בסולם- התבגרנו. זה מתחיל כבר בשלב שבו אנחנו עולים לכיתה א'. פתאום זה לא רק לשחק משחקים בחצר של הגן. עכשיו גם צריך לעשות שיעורים, להיות במסגרת (גן זה לא מסגרת עם חוקים נוקשים כמו בית הספר). חלקנו מסיימים שלב זה בכיתה ו' כאשר הם עולים ליסודי. אני מאלה שסיימו את השלב הזה בכיתה ח'.

והופ, עברנו לשלב הבא, התיכון. בשלב הזה רוב האנשים לא באמת מבינים שהם צריכים להיות יותר אחראים. כולנו עושים את השטויות שלנו בעיקר בגיל התיכון. רובנו מצטערים על זה ועושים השלמת בגרויות. מצד אחד אנחנו עוד ילדים שרוצים להנות מהחיים וממה שההתפתחות של הגיל נתנה לנו. מצד שני, הלימודים הללו קובעים לנו את המשך החיים. אם נוכל להתקבל למסלול הלימודים שלנו כאשר נחליט סוף סוף מה אנחנו באמת רוצים.

אני אדלג על השלב של הצבא (ומכיוון שהייתי הסדרניק בעברי) או הישיבה. לדעתי זה לא השלבים שמגבשים אנשים שהגיעו מגובשים. מי שמתעצב בצבא זה אלה שעוד לא ממש התבגרו לפני זה. השלב הבא בחיים אצל הרבה מאוד אנשים זה הטיול. הנסיעה הארוכה לחו"ל שם הבן-אדם אחראי על עצמו, לומד להסתדר לבד וכו' . בכל אופן זה מה ששמעתי. אני שייך לאלה שהלכו ישר ללימודים.

זה השלב האחרון שבו אני נמצא. והאמת היא שלמרות שאנשים חושבים שאני ממוקד ויודע מה אני רוצה מעצמי ולאן אני שואף. אני גומר שנתיים של לימודים ושואל את עצמי.

מה באמת למדתי?

אחרי מחשבה עמוקה בשאלה הזאת אני יכול לענות על זה בשתי מילים: לא יודע.

זה לא שלא למדתי הרבה. זה רק שאיפה שהוא אני רואה שאנשים מסביבי עובדים. חיים, עושים דברים. ואני... לומד.

יכול להיות שיש כאלה שיגידו לי שעכשיו אני לומד אבל אחרי זה אני אהיה כבר מסודר. משום מה אני לא ממש מאמין להם. לא רק בגלל המצב במשק. אלא גם בגללו. אני פשוט לא רואה איך מה שאני רוצה לעצמי יתגשם...

בקיצור ובגניבה ספרותית מה. אני לא רוצה להגיע לשלב הכאפה המצלצלת ( דג נחש, אחללה שיר)

השבוע נולדה לחבר שלי בת. מבחינתו זה היה שלב הכאפה . עד עכשיו הוא היה אחראי לעצמו.

~מוזר הוא באמת מאמין שאישתו יכולה לדאוג לעצמה~

אבל עכשיו זהו, הוא הגיע לשלב שבו נכנסת איזה גמדה קטנה לחיים שלו. מעכשיו הוא לא חופשי. הוא צריך להיות אחראי.

אז עד שאני אגיע לשלב הזה (עתיד רחוק ביותר לפי ההווה) אני מעדיף להשאר ילד.

סוף כל סוף סיימתי היום את העבודה הסמינריונית שלי. נשארה לי רק עוד עבודה אחת ואז סיימתי את החובות שלי לשנה הזו (לא כולל מועדי ב'- אם הם ישנו לי משהו בממוצע)

לכבוד העובדה שסיום העבדות קרב, יצאתי עם עצמי לחגוג. יש אנשים שלא מבינים איך אפשר ללכת לבד לסרט, להצגה, לפאב. אלו מקומות חברתיים בסופו של דבר.

אבל מה לעשות, אני אוהב לעשות דברים לבד.

לשבת בפאב על שולחן להזמין קפה אייריש ולשמוע מוזיקת ג'אז טובה. זה אחד התענוגות היותר טובים שיש בחיים. לשבת, לשתות... בלי שום דבר על הראש מלבד המוזיקה.

בשלב מסויים אדם שהוא קצת פחות רגיל לשבת עם עצמו מרגיש כאילו כל העיניים במקום נעוצות בו:

~תראו את זה שיושב לבד~

~ מסכן, בטח הבריזו לו~

~הוא תופס לנו שולחן... שישב על הבר~

אז זהו שלי מזמן מבטים מהסגנון הזה לא מפריעים. 

אני באתי בשביל המוזיקה והאווירה. אחרי שבוע וחצי שישבתי בבית וטחנתי שלוש עבודות אחת אחרי השנייה, אני חושב שמגיע לי איזה פינוק קטן. לשבת על הסטול לשתות את הקפה ואחרי זה את הדיאט קולה (מודה אני מכור) זה פחות או יותר משתווה להרגשה של לשכב בחורף עם ספר טוב ליד התנור ולא לקום עד שמסיימים אותו.

בעצם אין דבר שדומה להרגשה של לשכב עם ספר טוב (סוטים... אני יודע מה עובר לכם בראש)

אבל לשבת ולהנות מג'אז טוב בפאב די מתקרב... 

~ להצליח לנגן קטעים טובים על הסקסופון די עוקף את זה~