הפיהוק המתמשך

משנה לשנה יותר ויותר קבוצות של תאים אפורים במוח שלי יוצאים לשביתה. זה התחיל אצלי כמו כולם בבית ספר. במשך שש שנים אתה נותן להם לעשות מה שהם רוצים, להיות יצירתיים. ואחרי זה, אתה חושב שזהו, זאת הדרך שבה אתה הולך ולכן הם גם צריכים ללכת בה.

עוד מעט אני אוכל לשמוע את ההד מהראש שלי, התאים שנשארו התחילו לפתח אגרופוביה, הייתי יודע מה זה אבל התא שאחראי על זה שוכב עכשיו בטיפול. זה לא שלא ניסיתי להחיות אותם. אני שומע מוזיקה, אני קורא ספרים, אני מנגן. אבל כמו בכל דבר שאני עושה,זה מגיע לרמה הממוצעת הכללית. התאים משתעממים, ממנים איזה תא אחד שיהיה אחראי על זה בזמן שהשאר שוכבים להם בשמש ומשתעממים, הם לפעמים עושים חילופי משמרות.

אני שם לב לחילופים האלו כשאני מנסה לנגן איזה שיר ששמעתי ברדיו או לכתוב סיפור על פי איזה רעיון. ברגעים האלו אני מרגיש איך המוח שלי נכנס לאובר דרייב. מחפש משאבים שאין לו. פעולת הדימיון הכי גדולה שקיימת אצלי בראש מגיעה תמיד בערב של ההגרלה בלוטו. אז הדימיון שלי עובד שעות נוספות. מפתח מגדלים על מגדלים על הכסף הגדול שאני ארוויח. מה אני אעשה איתו, איך אני אחלק אותו, כמה מס הכנסה ירד לי מהזכיה. התאים החדשים שנוצרו עוד צעירים, יש להם כוח ואמביציה והם חושבים שהם יוכלו לשנות משהו אצלי. ככה שגם אחרי שאני מגלה שלא זכיתי עדיין יש לי כמה רעיונות טובים במוח. בדרך כלל הם נגמרים כשאני פותח את הרדיו ושומע שוב את אותם השירים.

עכשיו סיימתי לראות את הסרט משהו קטן והרגשתי את ההתחדשות הזאת של התאים ומייד באתי לכתוב בבלוג, שיהיה איזה משהו נורמאלי כתוב בו. אבל איך שפתחתי את האינטרנט נפתח לי דף הבית ,  YNET . ותאמינו לי שאין דבר שיותר מוחק תאים במוח שלך מחדשות ופוליטיקה.

ככה שהדבר היחידי שיצא לי לכתוב הוא שיר הפרידה מהתאים החדשים שהלכו לעולמם בטרם עת. יהי זכרם ברוך. תצרר נשמתם בצרור החיים וינוחו בשלום על משכבם ונאמר

אמן 

גיליתי שירשתי את חוסר הטקט שלי מאבא שלי

אבא שלי: הממשלה צודקת, מי שאיחר לפנות זה בעייתו שהוא עוד לא קיבל פיצוי, נו גם תושבי היישוב הגדול הזה שפונה

אשתו של בן דוד שלי(בת נווה דקלים)...נווה דקלים

מצד שני אמא שלי היא זאת שהתחילה את כל הדיון

עכשיו השאלה היא אם אני חסר טקט מלידה מצד האבא או שאני חסר כל יכולת חשיבה קדימה מצד האמא.