שנה אחרי מלחמת לבנון השנייה, והמגמה ברורה. לא למדנו כלום....
שנה אחרי מלחמת לבנון השנייה, והמגמה ברורה. ההשתמטות נוגסת בחברה שלנו, ולא מרפה. כאילו הכל היה לחינם.
דוד בן גוריון אמר פעם שכל חייל חייב לראות את עצמו במצבים מסוימים כאילו בו תלוי גורל המערכה. אני משער כי כוונתו הייתה לא רק למערכה במלחמה, או בעת קרב עקוב מדם, אלא גם בפעילות היום יומית השוטפת שאינה מהווה סכנה ממשית לחיינו.
לצערי, היום, האמרה הזאת משתלבת בחלק לא גדול מהאוכלוסיה שכביכול אמורה להתגייס ללא היזע.
שלא תבינו לא נכון, זה לא קל.
זה לא קל, לעזוב את כל התחיבויות שלך, את כל הרצונות, השאיפות. זה לא קל.
זו תקופה שאתה מרגיש שאתה יכול לכבוש את העולם. מיטב שנותיך. קשה לעצור הכל, ולתת את עצמך לצבא.
על אחת כמה וכמה, קשה לעמוד בעת השבעתך, ולהתחייב כי אתה מוכן למות למען הצבא, כי תעשה הכל על מנת לשרת את המדינה בצורה הטובה ביותר, ואם יהיה צורך, אף תקריב את חייך.
אבל זו חובותינו מתוקף היותנו אזרחים במדינת ישראל, מתוקף היותנו חברה פריטטית.
אני בן אדם פרגמטי, אני מבינה שלא כולם צריכים לשרת באותו אופי, למרות שלעניות דעתי, כל אחד צריך לשאוף לשרת באופי הקרבי ביותר, להוציא מהכלל את אלו שאינם יכולים מסיבות בריאותיות או משפחתיות. אבל כל שירות בעיני מבורך.
למרות וע"פ זאת, קיימים מגוון רחב של תפקידים שונים, בשירות הצבאי. מהמאמץ המינימלי ביותר ועד מאמץ פיזי ונפשי מרובה. אבל בסופו של דבר, הכל לגיטימי, הכל משרת את צרכי המדינה, ולכל בעל תפקיד יש השפעה. גם אם אינך מרגיש זאת.
התהליך הוא ברור. לפחות כך זה צריך להיות. בגיל 16 קבלת תעודת הזהות, טיול שורשים לפולין בכיתה י"א-י"ב (לאלו שהמצב הכלכלי מאפשר זאת), סיום הבגרויות, והתגיסות לצבא הגנה לישראל (להוציא מקרים חריגים).
בתקופה האחרונה ההשתמטות מתפשטת בצורה רחבת מימדים ונראה כי זה רק הולך ומחמיר.
תמיד היו משתמטים, אבל, ואני לא מחדשת כאן הרבה, המשתמטים איבדו את הבושה. אם פעם להשתמט היה משהו משונה, עוף מוזר, היום זה חלק מהנורמה הציבורית. בעיניהם חייל קרבי נתפס כ"פראייר", אחד שמוותר על מיטב שנותיו למען גוף זר כלשהוא. הם בעצם לוקחים על דעת עצמם מקדמה עצומה של 3 שנים בחייהם האזרחיים. מי נתן לכם את הזכות?
הם גם מחסנים את עצמם מפני מוות, בעוד חבריהם מסכנים את עצמם יום יום. בעיניהם "לא כולם שווים בפני המוות". הרי כל כך קל להיות אמיץ כשאתה נמצא הרחק מהסכנה.
אני לוקחת לדוגמא את "כוכב נולד", ממשפיעי התרבות בשנים האחרונות. שניים מהפינלסטים העונה משתמטים (מלבד בועז מעודה, שלומי אמנם חזר לצבא אבל היה עריק במשך זמן לא מבוטל). הם מקדמים את הקריירה האישית שלהם על חשבון בני הגילאים האחרים. לא בכדי, לקחתי את הדוגמא הזאת, שלושת הפינליסטים בני 19. בזמן שבני גילאים אלו חושבים ביום רביעי על הסופ"ש הקרב ובא, ויציאתם הביתה, הם חושבים על הגמר הגדול. וכל הפרופגנדה שהפקת כוכב נולד עושה, רק מרתיחה את האזרח הפשוט, זה שהחליט ל"בזבז" את שנותיו. כאילו לא למדנו כלום ממקרה ג`קו. עם כל הכבוד ליכולתם ה"עילאית" (מה שלבטח אפשר להתווכח עליו), שיחכו קצת, מה קרה. תראו את הראל מויאל. אני בטוח שהוא לא מצטער לרגע על שירותו הקרבי (ויש עוד רבים וטובים שהתחילו את הקריירה שלהם קצת יותר מאוחר ולא נראה לי שזה פגע בהם: גדי סוקני -שייטת, ברק פלג - סיירת מטכ"ל, אלי אלטוניו...). וזה לא רק כוכב נולד. אושרי כהן, שהחליט שהמסגרת לא מתאימה לו, אבל לא מהסס להשתתף בסרטים שבהם הוא כביכול לוחם על, מה קרה? פתאום אתה מסוגל. מצב קצת אירוני. הצבא מעניק לך ערכים. ואושרי כהן לא למד ערכים (ככה זה כשאתה מכוון מאוורר במסעדה של 200 איש, לכיוונך. רק לך חם הרי. סוצימטיזם במידה, מה שנקרא). לכולם יש מסגרת מתאימה בצבא, ואם לא בצבא, אז בשירות לאומי. כל אחד יכול למצוא את הנישה בשביל לתרום למדינה באופן חיובי, ולא להשפיע בצורה מעוררת השתמטות על הנוער.
לובש מדי צבא רק בסרטים. אושרי כהן
אבל חברה בורגנית כמו שלנו לצערי, דומה לנשף מסכות גדול, בו כל אחד מנסה להטעות ולרמות את הזולת. וחלק באים לבקו"ם במטרה ל"עקוץ" את הגיוס, כשבעצם הם "עוקצים" את חבריהם המתגייסים.
כמי ששירתה, ואיבדה שניים מחבריה הטובים ביותר, בלי שהייתי לצידם ברגעים אלו, במלחמת לבנון ובהיתקלות, אני יכולה להביט ולהגיד שלי המצב הזה קשה. קשה מאוד. אני לא איזה פובליציסט, או פופוליסטית, שעושה תעמולות למען הצבא, אני מדברת מנקודת המבט הכי אמיתית.
אני מודעת לזה שיש בעיה. יש בעיה עם מה שהמדינה מספקת לחיילים. וזה צריך להתחיל כבר מעכשיו. השינוי הזה.
יש כאן סוג של העמדת פנים בארץ. דמוקרטיה ללא דמוקרטיה. חרדים וערביי ארץ ישראל אינם מתגייסים. זה צריך להתחיל כבר מהם. יש לגייס חרדים לצבא (אני לא מדבר על דתיים, שהמון לחמו לצידי, ונמצאים ביחידות המובחרות ביותר), ואת הערבים לעבודות לטובת הקהילה, או כל עסק אחר הכרוך בתרומה למדינה.
על המדינה לדאוג לכך שחיילים יקבלו משכורת יותר גבוהה, ואל תגידו לי שאין מאיפה לקחת. שיקצצו במקומות אחרים.
על המדינה לתת כל שביכולתה למשתחררים, כמו שהם נתנו כל שביכולם למדינה. לתת את מיטב הכלים שיאפשרו להצליח באזרחות. לא לקצץ בקורסים, לא להעלות את שכר הלימוד, לא לתת פיקדון זעום. לצ`פר, מה יש? מגיע להם. משתמטים לא יתקבלו לעבודות, שום עבודות, כמו שפעם היה נהוג. צריך לחזור למצב בוא הצבא יהיה צבא העם, כחלק מהקונצנזוס שצריך להיות כאן.
אמנם זה לא יהיה פשוט אבל מסע בין אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן, מי כמו לאו טצה יודע זאת.
אני לא מנסה להישמע פטריוטית, ואני בטוחה שיש עוד מספיק דברים שיותר חכמים ממני יכולים להגות. אבל זה צריך להתחיל מקטן. ולמגר בכל הכוח תופעות השתמטות.
אבל כל הסיבות האלה, אין בהן כדי להחליט על השתמטות מהצבא, אין בהן מן ההצדקה להחליט ולשלול אחת מהחובות האזרחיות שלך למדינה. תמיד יהיו סיבות למה לא. המטרה הרי מקדשת את האמצעים אם יש משהו, או מישהו במקרה הזה, שמקדש את המטרה. אני בטוחה, שיש שיחלקו עלי. זכותם. רק תזכרו שכאן זה לא ארה"ב, ובמדינה קטנה כמו שלנו, האויב המסוכן ביותר לאמת ולחירות, הוא אנחנו עצמנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
