*שם שנון אך לא מקורי*

זו לא הפעם הראשונה, אבל עכשיו זה שונה. אני באמת חושב שאיבדתי משהו. היו תקופות שבהן היה בי חשק. איזו תשוקה, שלא הייתה יוצאת כל הזמן, אבל לפחות מדי פעם. מה קרה?
אני חושב, אולי זה משהו שקשור לחשיבות עצמית. בכתה ח' ט', הרגשתי חשוב. לא בקטע של ראש ממשלה, אבל שיש הרבה אנשים מסביבי שצריכים אותי, או יותר נכון, ששמח להם שאני שם. הרגשתי שלאנשים חשוב לדעת מה שאני חושב, חשוב להם לדעת מה אני אומר. אכפת להם מהדעה שלי. אני יודע, זה נשמע מאוד נרקיסיסטי, או אגוצנטרי, אבל כך היה. ובסופו של דבר, נראה לי שכולם רוצים להרגיש ככה, שיש מי שרוצה לשמוע אותם. הרי, זה כנראה למה כל כך הרבה מתבגרים פותחים בלוגים, ואולי גם אני. פשוט כי אתה חושב שלמישהו אשכרה אכפת מהמחשבות שלך.
ואולי את זה איבדתי. אני לא מרגיש מעניין. אני לא יוצר כמעט שום דבר שמעניין אותי, ואני מרגיש שאין לי מה להציע מעצמי שיעניין אחרים. אני מרגיש שהמחשבות שלי ממוחזרות. שהשיחות שלי חוזרות על עצמן. אני מרגיש שאני מתאמץ כל הזמן כדי לדבר, כדי להשתתף, כדי להיות אכפתי. כאילו שכחתי איך לדבר עם אנשים.  וזה נשמע דפוק, ובעיקר צומי, אבל ככה זה. ואולי אני פתאום חוזר לכתוב פה כי אני מחפש את הדבר הזה. מחפש את התחושה שמה שאני אומר חשוב. אולי איזה אישור, אולי מנסה בכוח להשיג איכפתיות. אבל זה מגעיל אותי באותה הנשימה, ובא לי בכלל למחוק את כל מה שכתוב פה. כי נמאס לי. נמאס לי להכנס לפייסבוק ולחפש שם משהו לדבר עליו, או מישהו לדבר איתו, או איזו התרחשות. מעצבן אותי שאני שמח מלייקים מזדיינים על איזה סטטוס, לא משנה אם הוא היה נכון ואמיתי. אני מתגעגע לתקופה הזו שנהניתי כל כך לכתוב למגירה, ושהתרגשתי מלשיר גם אם זה לעצמי, פשוט כי הרגשתי שאני לומד על עצמי משהו. שכמעט כל פעם שהרמתי גיטרה התרגשתי עוד לפני הצליל הראשון. היום אחרי הרבה זמן הצלחתי באמת להכנס לנגינה לאיזה זמן. זה כבר לא קל. שוב, אולי אני מכיר את עצמי טוב מדי. אני כבר לא מפתיע את עצמי, ולכן מרגיש שאני לא אפתיע אף אחד אחר. אולי.

אז לכל החברים, אני מצטער אם אני לא בן שיחה מוצלח כמו שפעם הייתי. אם לפעמים אני פשוט שותק למשך הרבה זמן באמצע השיחה. אני מצטער שאני לעיתים יבש, או נראה מצוברח בלי סיבה. זה פשוט שאין לי מה להגיד, או שמה שיש לי להגיד מיותר, או שאולי, באמת אין לי מצב רוח.

נראה שלכולם יש משהו שגורם להם להרגיש מיוחדים. לא כל יום כל היום, אבל ברגעים מסוימים. אין הרבה אנשים שאני יכול לחשוב עליהם שאין להם. ואני, אני מרגיש כאילו אני חי דז'ה וו, והכל חוזר על עצמו ביובש כזה, שבא לי פשוט שאיזה אירוע יקרה, וכל זה ירגיש כאילו עבר כבר ולא קיים.

ושוב, אני מרגיש נדוש, אבל השיר מבטא דיי טוב את ההרגשה:

"מה איתי, מה איתי, מה איתי 
לא מסתדר עם עצמי 
מה איתי, מה איתי, מה איתי 
איפה שכחתי את שמי 

לא יודעת למה 
לא יודעת איך, איך ומה 
רק רוצה לברוח, 
מה זה קרה לי 
טוב לי או רע לי, 
תגיד לי...  "