אז זה מעבר להכל. מעבר לכל דיכאון תקופתי שחשתי אי-פעם.
אני פשוט בדיכאון. אין לי מילה אחרת לתאר את זה
אני מרגישה שאין לי אף אחד בעולם הזה, אין לי בשביל מה לחיות
כולם מנצלים אותי, רק כדי שאני יצחיק אותם.
אף אחד לא באמת רוצה אותי, לא באמת אוהב אותי.
ופגעתי בגילי היום, כ"כ פגעתי וכ"כ לא נעים לי מזה
אבל לא טוב לא בבית ספר. כאילו, אל תבינו אותי לא נכון - אני יוצאת להפסקה, ובאמת שאולי 40 ילדים באים אליי וכל אחד עם הסיפור שלו והבקשה שלו, וההכי אכפתיות שלו.
אבל זה 40 אנשים שאוהבים אותי מבחוץ, ויש לי שתי חברות מבפנים. שתיים. ורע לי. כ"כ רע לי.
עם עצמי, עם הסביבה, עם הבנים.. אין לי ידיד אמיתי אחד עכשיו
נכון הרשימה שם בצד? לא אקטואלי. פשוט אין לי כח לערוך אותה
ובכל זאת, אני מרגישה שאין לי בן אדם אחד בעולם שאם אני אומרת לו שקשה ואני מרגישה לבד, לא באמת רוצה לעזור לי כמו שהוא פשוט רוצה להוכיח שהוא שם. וזה מעצבן
אני שוקלת להתאבד. אני איבדתי את הטעם שבחיים, את היופי
את הצחוק האמיתי, את השמחה.. את האהבה כלפי כולם
הסיבה היחידה שהמחשבה הזאת תמיד נשללת בסוף היא המשפחה, אני יהרוס אותם.
רע לי. באמת שרע
בבלוג זה
בכל הבלוגים
