לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

The way I see Things


Cuz This is me, I'm way different from everyone, And I like that fact!

Avatarכינוי:  MyFrozenTears

בת: 30

ICQ: 285848227 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2008

פרק 15


המממ, פתאום רציתי להמשיך לכתוב, לא יודעת מה ניכנס בי. אך כתבתי.

זה קצר לעומת הפרקים האחרים.

אבל ניראה לי שאחרי הרבה זמן שלא כתבתי זה יחיסת נחמד.

אז בבקשה, פרק 15.

 

רופאים בבית חולים לא הסיכמו לשחרר אותי מוקדם יותר, הם אמרו שעדיין יש במה לטפל.

אני צריכה טיפול פסיכולוגי, מישהו לדבר איתו.

לא רציתי שום פסיכולוג, מישהו זר לדבר איתו כאילו שהוא יבין הכל בתוך שניה.

הרי אני מבינה אותם, זאת העבודה שלהם, לסמן עם הראש סימן של הסכמה, להיות שם שתשפוך

את הלב, תדבר איתם. תסביר להם, והם "יבינו". הרי הם לא עוזרים. הם שומעים.

יושבים, רוב הזמן כותבים במחברת שלהם, ושומעים למילים שאתה אומר, אך לא באמת מקשיבים.

אני רק צריכה רגע שלך מחשבה, להבין מה אני עושה הלאה? איך אני חוזרת לשגרה.

זה מה שאני באמת הייתי צריכה, אך לך תסביר את זה לרופא שחושב שהוא חכם יותר.

"מחר יש לך פגישה ראשונה עם הפסיכולוג"  רומי באה בשביל לראות את מצבי היום.

"רומי, אני חייבת ללכת לפסיכולוג?"

"כן.. את חייבת לפחות 5 מפגשים, ואז הפסיכולוג יחליט מה הלאה".

התחברתי לרומי, אותה האחות מהיום הראשון שהגעתי, לא רציתי שום אחות אחרת לעזרה.

רק אותה.

מידי פעם היא הייתה באה בערב לשחק איתי קלפים, סתם כדי להעביר את הזמן.

היינו צוחקות הרבה, מדברות, סיפרתי לה על הכל.

כל מה שקרה, למה איפה ואיך. סיפרתי לה על החברים שלי שהיו באים לבקר אותי מידי פעם.

על ליאן, נדיה וג'ורג'. לא רציתי שאחרים יבקרו אותי, אז ביקשתי מהם לא להביא אנשים.

אכן, רומי הייתה מיוחדת, היה קשה להבין אותה, להיכנס לה לראש ולראות את המחשבות שלה.

היינו מדברות על אחותה, אמרו לי שזה נדיר שהיא מדברת עליה, שאני ממש עוזרת לה להתקדם

בחיים.

אחרי כמה זמן היא סוף סוף העזה לשאול.

"זה כאב לך?" היא לחשה, התביישה לשאול אותי דברים כאלה.

"לא, זה הייתה הרגשה של משהו טוב"

"לא פחדת? אפילו לא קצת"

"לא, הרגשתי בן אדם נקי, חופשי, שפתאום הכל מסתדר לי בחיים"

הרי אני לא אשקר, זה באמת מה שהרגשתי, הרגשתי שכל הפחדים הלכו, עזבו.

כבר אין כאב ולא עצב. הכל פתאום טוב. הכל פתאום ניראה לי לנכון.

מן הרגשה של חופש, משהו שישחרר אותי מפה, מכולם.

אני לא יודעת איך להסביר את זה, אף הכאב הפיזי, נתן לי להרגיש חום ואהבה נפשי.

זה נישמע כאילו אני משוגעת, ואולי באמת השתגעתי.

אך באותו רגע, הייתי בן אדם אחר. מאושר יותר, אוהב יותר, הכל יותר!

"על מה חשבת? באותו רגע ?" היא הייתה סקרנית, ואני יודעת בידיוק למה.

שאלות שהיא הייתה רוצה לשאול את אחותה. לדעת בידיוק מה עבר לה בראש, ולאן המחשבות

לקחו את אחותה, איפה היא עכשיו והאם טוב לה.

היא ניסתה להשיג את התשובות דרכי.

"חשבתי על הדבר שאני הכי אוהבת בעולם, הבן אדם הכי יקר לי בעולם"

"למה?" היא ניראת מבולבלת.

"כי זה הדבר שאני הכי ירצה לזכור ברגע האחרון, האדם שאותו ארצה לזכור כל רגע"

היא הפילה את המבט לריצפה.

הישיבה שלה הייתה כפופה, העיניים שלה נראו אבודות, כואבות.

"אני בטוחה שהיא חושבת עליך רומי. כל רגע ורגע"

ירדו לה דמעות.

"תודה קמילה"

 

הימים בבית חולים עברו די מהר, הפגישות עם הפסיכולוג היו חסרות טעם.

הוא ניסה להשיג ממני משהו, להוציא ממני כמה שיותר.

אך לא רציתי, את שלי כבר אמרתי, את שלי כבר עשיתי.

לא צריכה להוכיח את עצמי לאף אחד, אני זאת אני, החלטות שלי הם מה שקובעות מה יהיה לגבי.

אמרתי לו שאני רוצה לצאת מכאן, ויהיה לי יותר טוב שם, בחזרה בפנימיה.

בהתחלה הוא סירב, אמר שזה רעיון רע.

אך ימים עברו והוא התפשר.

"מחר את יכולה לחזור לפנימיה" הוא אמר בזמן שרשם דברים במחברת השחורה שלו.

"באמת!?" סוף סוף!

"כן, אני ידאג להודיע למנהל שלך שמישהו יבוא לאסוף אותך."

"תודה!" החיוך היה עצום.

רצתי לחדר מאושרת, מתחילה לארוז.

"אז זהו? את עוזבת?" רומי ניכנסה לחדר, כבר הספיקה לשמוע את החדשות לגבי עזיבתי.

"כן, הגיע הזמן להמשיך הלאה."

"אכן" היא חייכה.

"אז מה? תתגעגעי?" שאלתי אותה, בתוכי לא רוצה לעזוב אותה.

"מאוד, אבל תבואי לבקר, רק! לבקר! "

צחקתי "כן, רק לבקר!"

היא חיבקה אותי, חזק. איחלה לי בהצלחה, ואמרה שהיא רוצה לשמוע ממני ברגע שאני אגיע.

הבטחתי להתקשר מידי פעם, רק כדי לדעת מה קורה איתה, שתידע מה איתי.

בשבילי, היא הייתה אחות, בשני המובנים.

רומי, אילו רק יכולי לעזור לה. כמו שהיא עזרה לי.

 

יום למחרת באה המורה שלי לביולוגיה לקחת אותי, היא אספה אותי בבוקר.

לא הספקתי לראות את רומי, אך ידעתי שהיא תיהיה שם בשבילי.

הסתכלתי בפעם האחורנה למיטה שלי.

חייכתי והלכתי.

בן אדם חדש, התחלה חדשה.

בן אדם ישן, שישאיר את העבר מאחור.

אותו בן אדם שנכנס לבית חולים הזה, יוצא עכשיו ממנו.

אותה קמילה, רק שונה.

אותה אחת, רק אחרת.

אותה ילדה, שהיא ההפך ממני.

 

נכתב על ידי MyFrozenTears , 6/4/2008 22:38  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMyFrozenTears אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על MyFrozenTears ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2021 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)