לעומת האפור והגשום של היום, בהחלט.

ב-1 בלילה עוברות כאן רכבות, הן חורקות וחורכות את השקט הזה, של 1 בלילה.

אני יודעת את זה, כי כבר כמה לילות שאני הולכת לישון בערך בשעה הזו, אם לא אחרי. מעין ניסיון להישאר ערה, כי אם אני לא אלך לישון, אני גם לא אתעורר ומחר לא יגיע.

זה לא באמת עובד.

יש לי שעון מעורר שמצלצל קבוע כל החופש הזה בסביבות 8 בבוקר. 8-8 וחצי ככה. בהתחלה עוד הייתי ממושמעת וקמה, בעיקר רואה את התכנית של ג'יי לנו על הבוקר, מכינה משהו לאכול ומבזבזת את הזמן עד הערב. בשבועיים האחרונים לפחות אני מכבה את הצלצול ברגע שהוא מתחיל וממשיכה לישון.

היום בבוקר העירו אותי תרועות צופר רמות ומשולשות של "פיל", כמו שאני ואימא קוראות להם, שהגיע לנמל. וואחד פיל, כזה פיל, שאפילו צילמתי אותו לפני שעוד פקחתי את העיניים. איזו ספינת תיירות עצומה (12 או 13 קומות, ספרנו, לעזאזל זו עיר קטנה.) שהגיעה ב9 בבוקר ועזבה ב-9 בערב, היה מחזה יפה.

כל פעם שמגיע פיל שכזה (וזה ממש לא הרבה) או אפילו פילון, זה גורם לנו להיזכר בנושאת המטוסים האמריקאית שעגנה כאן, בדרכה לאיזור עיראק, אני יכולה רק לנחש, אי שם כשהתחילו את המלחמה שם. זה היה באמת מחזה מגניב. אז עוד לא הייתה לי מצלמה עם זום, או אפילו משקפיים, והיה אפשר לראות הכל מהבית. מרהיב ביופיו, חבל שזה לא קורה לעיתים תכופות יותר.

-> תמונה להמחשה, שבגלל שהיא בעצמה קטנה, היא בכלל לא ממחישה את מה שהיא צריכה להמחיש, ככה שתצטרכו להאמין לי, שספינות התיירות המקומיות קטנות ממנה, אם להיות נחמדים, לפחות פי 10. מה שנקרא "That's a nice ship... boat."

(תסלחו לי על הדגשת הצבע האולי מוגזמת, המציאות הייתה די אפורה באותו בוקר, ככה זה ים אחרי גשם.)

בכל מקרה, לא כתבתי עד עכשיו על יום ראשון, שהיה ממש נחמד.

הלכנו לאכול ב-Black, איכשהו מעולם לא היינו שם, והגיע הזמן לחנוך. מחובתי לציין שזו הפעם הראשונה שאני בכלל מזמינה המבורגר, בתור מנה, במסעדה כלשהי, אפילו לא בקויאה. אבל כשמגיעים למקום כזה, המבורגר זה בערך מה שצריך להזמין, כי הוא פשוט מצוין. לתוספות התחלקנו בחמאת שום-פטרוזיליה, בצל מטוגן, פטריות וגווקאמולי שהתגלה כטעים ביותר. אני חושבת שהצ'יפס אפילו היה מיותר. אחרי חצי מההמבורגר התחילו מלחמות המבטים עם הצלחת. "eat me" אמר האוכל הטעים. "I'm sorry... I can't..." אמרתי בליבי בעודי נותנת עוד ביס, כי אי אפשר שלא. היה יאמי. ^^

אחרי זה הלכנו לסרט "לקרוא ולשרוף", והיה בהחלט נחמד. משעשע במקומות הנכונים ומעניין. מה שכן, הוא נגמר לי מהר מדי (כי לא הייתה הפסקה, ואמנם טוב שכך, אבל איכשהו התרגלתי לסרטים הארוכים האלה... פאק שלי, אני מניחה), ואני גם לא בטוחה שזה סרט-לקולנוע. כלומר, הוא שווה צפייה ללא ספק, אבל גם צפייה על מסך טלויזיה לא תגרום לו להראות רע יותר או משהו כזה.

בינתיים, אימא רוצה לגרור אותי להופעה של גבע אלון (מסתבר שהוא בחור מוכשר) במוצ"ש, ואין לי טיפת מצברוח. לא ללכת איתה, ולא ללכת בכלל. אני נותנת לעצמי לשקוע בדיכאון הטרום-מועדיב'-טרום-סמסטר חדש, ואני לא אוהבת את זה. זו התקופה הזו, שאני צריכה לשכנע את עצמי להיות רצינית, ולא להתחיל לצאת לכל מיני מקומות כי אז אני אחשוב רק על זה ולא על "מה שצריך".

ואני לא אוהבת את זה, כי אני לא טובה בזה, נקודה.

ראיתי אתמול את "Little Miss Sunshine", ויש שם איזו שורה שהסבא אומר, ואם זה לא מהדברים שיכולים לתאר אותי, אני לא יודעת מה כן. האבא של הילדה הקטנ אובססיבי למצליחנים, וזה גורם לילדה לפחד להפסיד. הסבא מרגיע אותה ואח"כ אומר משהו נוסח 'המפסידנים האמיציים הם אלו שמפחדים לעשות דברים בגלל שהם חושבים שהם יפסידו, ולא אלה שעושים את אותם דברים ומפסידים.'

אני כ"כ לא החלטית בשום נושא, וכ"כ לא יודעת משום דבר, שאני פשוט לא עושה שום דבר, כי אין לי מושג מה יהיה, או כי אני בטוחה שאני לא אוהב דברים או לא אתחבר אליהם.

בכל פעם שמציעים לי משהו, אני ישר דוחה את זה, יורדת על הרעיון ומתנהגת באופן שלילי ביותר, כשרק אח"כ אני חושבת ביני לבין עצמי על איזה כיף זה דווקא יכול להיות, ושותקת.

ולעזאזל, אני הרי יודעת שאני אגיע לגיל 23 כשאין לי שמץ של מושג מי אני, עם תכניות גדולות מדי לחיים ויכולות קטנות מדי. וזה ממש לא כיף לדעת את זה.

בנימה אופטימית זו, ובמחשבה שאני לא רוצה לשמוע עוד "הכל יהיה בסדר" אחד, כי כבר נמאס, אני אלך לישון.

(ואתלהב מהעובדה שדווקא בעלי חיים בפייסבוק יכולים לשמש כמשהו קטן ואופטימי לחיים, sad, i know.)