[זה לא הפוסט שזה היה אמור להיות, כי יש כ"כ הרבה מה לכתוב ואני חייבת לתמצת, אין זמן.]

נתחיל מיום חמישי שעבר, למרות שגם לפני זה היה משעשע (רעיונות של עתודאים: לגדל טונה בבריכה ותרנגולות על המרפסת. להשאיר ערכות כימיה ליד הבניין של הנדסה כימית, כמו שמשאירים תינוק באמצע הלילה ליד בית חולים. כשאת האחרון באמת עשינו.)

20.11.2008

קמתי מוקדם בבוקר. בכלל, זה היה שבוע ללא יותר מדי שינה. אני חושבת שאיכשהו בכל השבוע הזה ישנתי בממוצע 6 שעות בלילה. שזה אולי הרבה יחסית לאינסומנים כבדים, אבל מעט כדי להצליח לעמוד על הרגליים מספיק זמן. יום לפני זה אמנם גיליתי שלישון 4 שעות לפני מעבדה גורם לי להיות ממש בפוקוס, אבל רק לשעתיים הראשונות. בשעתיים האחרונות כמעט נפלתי.

בכל אופן, קמתי מוקדם, ועדיין הברזתי מתרגול כימיה (אני צריכה להפסיק להבריז מהם >.< לא הייתי באף אחד מתחילת הסמסטר) בגלל התירוץ של 'אמא לא מרגישה טוב' ועדיף שאני אהיה איתה בבית את השעתיים האלה מאשר להשאיר אותה לבד.

מגרמנית (זה משעשע שהתגובות לקורס גרמנית מתחלקות ל-2: "מכל השפות דווקא גרמנית שוברת שיניים?!" ולחילופין: "וואי, איזה מגניב!") יצאתי חצי שעה לפני הזמן כי שיכנעתי את אימא שכדאי שאני אסע איתה לרופא בת"א (ובצדק, לא מטעמים של התחשק לי להבריז מהלימודים, אלא כי לשם הביטחון היה עדיף שיהיה איתה מישהו). הדרך לתחנת הרכבת הייתה נטולת פקקים באופן מפתיע, הגענו מספיק זמן לפני, רק שמרפי החליט להתערב וחיפשנו חנייה פחות או יותר עד השנייה האחרונה. עלינו לרכבת של 2 וחצי בפוקס.

למרפאה אנחנו כבר יודעות להגיע ברגל, זה לא רחוק מתחנת הרכבת. ועדיין, איכשהו אימא פנתה רחוב אחד מוקדם מדי. מה שהתגלה כמאוד מעניין, כי מצאנו ככה את בית האופרה/הקאמרי וכל המרכז לאומנויות הבמה. זה היה מעניין כי יום לפני היא הייתה צריכה להיות שם עם חברה באופרה. הן לא נסעו בסוף (אימא חולה ולחברה נפטר דוד כמעט שבוע קודם לכן), אבל היא כבר הספיקה לחפש באינטרנט דרכי הגעה באוטובוס. דבר מיותר כשמגלים שזה נמצא משהו כמו 10 דקות הליכה רגועה למדי מעזריאלי.

בדרך חזרה מהרופא נכנסו לשם, ויצאנו עם הבטחה שבגלל שהכרטיסים ההם לא מומשו, יחכו לה 2 כרטיסים ליום שני אח"כ. איזה נחמד (:

ברכבת חזרה, ואפילו קצת קודם בעצם, אימא התחילה להרגיש יותר טוב. מה ששם אותנו בדילמה חדשה. בעיקרון ביקשתי מקוויקי להיות בסטנד-ביי לזה שהוא יצטרך לבוא לכאן, כי יש לנו זוג כרטיסים להופעה של עברי לידר. נכון ליום רביעי לא היה הרבה סיכוי שאימא תלך (כן, היא בליינית לא קטנה בשנה ומשהו האחרונות), אבל היא התחילה להרגיש טוב, ומצד אחד הופעה של עברי לידר זה משהו ללכת עם החבר. מצד שני, הסיבה היחידה שהיו 2 כרטיסים זה כי אימא התכוונה ללכת בכל מקרה, ואני סתם לא התנגדתי לראות אותו גם. בקיצור, זה לא בדיוק היה מתפקידי לבחור. ולמרות שממש רציתי להיות שם עם קוויקי, היה את הטיעון ההגיוני שהכרטיסים שלה, ואם היא מרגישה מספיק טוב כדי להיות שם, אחרי כל הימים שהיא הרגישה על הפנים, מגיעה לה להנות קצת.

כשהגענו לחיפה אימא הצהירה שהיא רעבה. אז לפני ההופעה עוד הספקנו לזלול חצי מנת פלאפל כל אחת. לא אוכל איכות, אבל ככה שזה כשאין זמן וכאלה.

עברי היה מעולה, אבל אני מחבבת את המוזיקה והשירים ועל כן אני משוחדת.

לא יצא לי לשמוע את השירים מהאלבום החדש עד ההופעה, ואלו שהוא ביצע מאוד מצאו חן בעיניי. הבחור יודע לכתוב, אין ספק.

אגב, משהו שהגעתי אליו בהופעה הזו: לכל הפרחות/פקצות/ילדות מעצבנות יש את אותו קול!!! כל אלו שמזייפות בשירים במקום לתת לזמר לשיר, כל אלו שתמיד צועקות "עברי תעשה לי ילד", למרות שגם אם הוא היה סטרייט הוא לא היה מציץ לעברן - לכולן, בכל מקום, יש את אותו קול מעצבן! לא יאומן.

תמונות להמחשה:

אחרי ההופעה, שנגמרה בסביבות 11 וחצי או לקראת 12 (אני לא זוכרת, אבל היא הייתה נטו שעה ו-50 דקות), מכיוון שחצי מנת פלאפל זה לא בדיוק אוכל שמספיק אחרי שלא אוכלים כל היום, החלטנו ליסוע לBlack המקומי ולבדוק האם הוא עונה על הציפיות שהותיר הסניף בסינמה סיטי. יש להם מבצע מאוד חביב ללילה. המבורגר עם צ'יפס ב35 ש"ח (שזה פחות מכמה שעולה ההמבורגר בנפרד בשעות היום). לפחות אימא הייתה ממש ממש רעבה, וזכרתי עד כמה האוכל שם ממלא, אז הכיוון היה נכון. הזמנו לתוספת את הרוטב גוואקאמולי שאני ממש אוהבת אצלם (והיה אח"כ אישור מאימא שזה טעים) ובצל מטוגן.

היה טעים היה נחמד, וזה נתן סוג של סיום חביב ליום ארוך.

הבעיה הייתה שהיום הזה לא נגמר. ב-2 ומשהו בלילה יצאנו משם. במקרה גם חנינו במקום הנכון (כי מסתבר שהם סוגרים את החניון של לב המפרץ, אבל החניון של איזור הסרטים נשאר פתוח. זה פתאום גרם לי להיזכר איך האוטו של קוויקי נשאר לישון שם פעם, לפני קצת יותר משנתיים, אחרי המופע של קוקה-קולה, אם אני לא טועה) אבל היציאה הייתה מוזרה. כלומר, חדשה, לא הכרנו אותה. נסענו בעיקרון בכיוון הנכון, וראינו שיש דוקרנים ביציאה. יצאתי החוצה לבדוק שהם בכיוון הנכון, והם באמת היו. בחשש קל אך ללא יותר מדי ברירה (זה לא שהייתה יציאה אחרת, ובכל זאת בדקתי) יצאנו. העניין הוא שיצאנו תוך כדי שמיעת "פפבום" לא סימפטי. אלוהים יודע איך (ואלוהים סוג-של יודע. מי שהתקין את הדוקרנים לא סיים עד הסוף, ככה שחסר סט אחד בכל קצה, ככה שיש מצבים שאם נוסעים קצת קרוב לקצה, או בזוית מסוימת, הם לא ירדו כמו שצריך וידקרו את הגלגלים) הם פינצ'רו לנו גלגל קדמי אחד. דווקא אחד מתוך שניים קדמיים חדשים וטובים שאימא החליפה לא מזמן. (גם זה לא מרצון אחרי שחבורת ונדליסטים החליטה להרוס קצת את האוטו שבזמנו רק נקנה, בעודו עומד בחנייה). עד שמצאנו מי שיעזור לנו להחליף גלגל (ותודה ענקית [not] לכל המכוניות שחלפו ביציאה מהקניון עם מבט בוהה, ולעיתים פליטת "יואו, איזה באסה פנצ'ר בלילה גשום!") ועד שזה קרה, כבר היה 3 ומשהו בלילה. ככה שהלכתי לישון באותו יום, או לילה, או לפנות בוקר, איך שלא תסתכלו על זה, בסביבות 4 או 4 וחצי בלילה. (רק בתור תזכורת קטנה, קמתי ב7 בבוקר.)

למחרת, או ליתר דיוק, כמה שעות לאחר מכן, העיר אותי טלפון מקוויקי (כן, רק העיר, למרות שתכננתי לקום הרבה לפני)

יחסית לסופ"ש קצר של משהו כמו 24 שעות, היה מאוד נחמד ^^

גילינו שהרול של ברגר קינג די חביב בתור אוכל. שמזרנים רכים מדי זה לא בהכרח טוב (אבל להשתלט על מיטות של שותפים זה דווקא לפעמים כן ) ושנחמד לנמנם כשבחוץ יורד גשם זלעפות.

מה שכן אי שם אחה"צ של יום שבת התחלתי להתעטש קצת יותר מדי, עד למסקנה הבלתי נמנעת של "אופס, כנראה התקררתי". כבר התחלתי להתרגל לרעיון של לחיות שבוע עם אותו "אופס התקררתי", רק שכשחזרתי הבייתה, ושתיתי תה והכל, הלכתי לישון. לישון הרבה לא יצא לי כי בקושי יכולתי לנשום. בסביבות 5 וחצי לפנות בוקר אפילו הצלחתי איכשהו להקיא את הנשמה, חוויה לא סימפטית במיוחד שנמנעתי מלחוות במשך שנים מאוד רבות. ההשערה שלי בדיעבד הוא כנראה הרעלת ויטמינים, או כדורים, או משהו כזה. אבל אין לי מושג.

את כל יום ראשון העברתי במיטה. איכשהו הצלחתי טיפה לישון בבוקר אח"כ, וככה גררתי את רוב היום. בלי לצאת פיזית מהמיטה ולנסות לישון כמה שיותר. הלכתי לאיבוד לכמה אנשים מהטכניון, ואפילו לטלפונים לא הייתי מסוגלת לענות.

בפינת הבאסה של אותו יום ניצבה מסיבת היומולדת של הארי, שפספסתי. והחלק האירוני בכל הסיפור הוא שבמשך כל השבוע הקודם עמלתי על לשכנוע/לגרור/ללחוץ חברתית על כך שיעשה משהו לכבוד היומולדת. גם כי צריך לעשות משהו לפתיחת השנה, גם כי רצינו סופסוף לנסות את הסקנד פלור, וגם כי ימי הולדת שעדיין לא בשיא העומס, חייבים לחגוג.

בסוף הייתי היחידה מכל רשימת המוזמנים שלא באה. מי אמר מרפי ולא קיבל?

אחרי יום ראשון שכזה, כל יום שני עמד בסימן שאלה. יש לי 2 הרצאות חשובות (את ראשון פחות היה לי אכפת להפסיד). חשבתי שאולי אני אצליח לבוא. כשהתעוררתי, כל מה שסתם לי את הגרון עד אז נעלם, וחשבתי לי ש"הנה, יופי, הכל בסדר. אולי זה בכלל היה איזה וירוס של 24 שעות?". הספקתי להגיע למטבח, לספר לאימא שאני מרגישה יותר טוב, ואז כמעט התעלפתי. הכמעט זה רק כי היא הייתה בסביבה להביא לי מיץ לשתות. אני חושבת שאם הייתי לבד בבית כבר הייתי נופלת לרצפה. אחרי זה, בחילה קלה וכאב ראש, החלטתי שלפחות השעתיים הראשונות של הבוקר לא בשבילי. חזרתי לישון קצת והחלטתי לקום לקראת 10 לראות מה קורה.

לטכניון אמנם הגעתי, רק חבל שהמקום היחיד בהרצאה של 3 שעות רצופות היה בשולחן שנמצא בדיוק בין 2 מזגנים. וסופרפוזיציה של קור של שני מזגנים זה לא בדיוק הדבר הכי טוב בשבילי.

ביום שלישי, אחרי שבשני כבר חשבתי שהכל מתחיל להיות בסדר, שוב הרגשתי לא משהו, אבל לפחות הלא-משהו המוכר של ההתקררות.

ביום רביעי (26.11.2008), במעבדה, גילינו שאסור לשאול שאלות את המדריך. הכל חוזר כמו בומרנג. וזה דווקא אחרי שהמעבדה הקודמת דווקא עברה די בסדר, נראה לי. oO זה לא הולך להיות פשוט הסיפור הזה, בכל מקרה. בצהרי יום ד' מצאתי את אחת החברות וישבתי לפטפט איתה במשך יותר משעה. צריך להקדיש יותר צהריימים כאלה לדברים כאלה, נראה איך זה יצא.

תוך שכנוע עצמי התחלתי להרגיש קצת יותר טוב. שכנוע עצמי ותה עם לימון עובדים מצוין. אה כן, גם הופעות טובות.

בסביבות 5 וחצי היינו עם אימא על הרכבת לת"א (כן כן, דז'וו מיום חמישי, ולחשוב שהיא עוד הייתה שם גם ביום שני). בחלק האמנותי לדרך עמד לחץ לא קטן מזה שלא מצאנו את המפתחות מהבית איתנו. טלפון לחברה, שבכלל הייתה מחוץ לעיר, וכשכבר הגענו לת"א היא סיפרה שהמפתחות נשארו בתוך הדלת. אחרי שקצת נרגענו כי היא לקחה אותם אליה, המשכנו בדרכנו.

אחרי האופרה ביום שני, נתנו לאימא איזה שובר לקפה, ואם כבר הגענו מספיק מוקדם, החלטנו לנצל אותו. אז ישבנו לנו קצת על כוס קפה ועוגיות. ואחרי זה הגענו להיכל התרבות.

כשבאים עם לא הרבה ציפיות מצליחים להנות יותר, אבל לא בהכרח. את רופוס ווינרייט (Rufus Wainwright אם בא לך לחפש אותו ביוטיוב, מומלץ אגב.) לא ממש הכרתי. אימא שמעה אותו בסרט על לאונרד כהן לפני כמה חודשים, ואז השמיעה לי איזה שיר שלו מיוטיוב (את החידוש להללויה ונראה לי שעוד משהו) וזה פחות או יותר כל מה ששמעתי ממנו. זה היה מספיק טוב כדי שאני אסכים להצטרף להופעה הזו, ואני לא מצטערת. הבחור ללא כל ספק מוכשר. מנגינות שמתחשק לטבוע בהן ומילים שכשהן לא לוקחות אותך לטיול בעולם הן עדין סוחפות.

היו הרבה חלקים משעשעים, כי הרופוס הזה גם יודע להופיע. קטעי מעבר עם סיפורים משעשעים, ובכלל התנהגות כריזמטית. גם הבלבול במילים ובמנגינה בשירים שהוא ביצע עם אמא שלו (זמרת בפני עצמה) הצליחו לשעשע עם השנינות והחן מסביב.

אבל חלק משעשע ולא קשור לחלוטין היה כשישבתי ומחקתי מהמצלמה תמונות מההופעה של עברי לידר, כדי שיהיה מקום (אין לי הרבה תמונות מההופעה של רופוס, מה שכבר צילמתי, היה לוידאו. אז גם אין לי יותר מדי וידאו, אבל זה רק מסקנה של להשיג כרטיס זיכרון גדול יותר בשביל הופעות.) ראיתי בזוית העין איזה צבע מוכר, ואז הרמתי קצת את העיניים וראיתי ג'קט מוכר ואז המשכתי להרים אותן וקלטתי שעברי לידר עובר ממש מולי (יחד עם גל אוחובסקי ועוד מישהי), עם אותו ג'קט שבו הוא הופיע אז. חטפתי סוג-של 12-year-old-fangirl-moment אבל כשאימא חזרה (היא יצאה לקנות 3 דיסקים של אותו רופוס, עליהם היא שמה עין עוד קודם) סיפרתי לה את מי ראיתי ובתגובה היא ענתה: "כן, יש מלא סלבריטיז בחוץ!". חוץ מהרגשה רגעית של "שיואו איזה מגניב" (כי סליחה, בתור לא-תל אביבית אני ממש לא רגילה לפרצופים מוכרים שעוברים מולי בכל רגע) זה דווקא נורא נחמד להגיע להופעה שאליה הגיעו גם אמנים שאת בעצמך מעריכה. מעין "אם הוא גם אוהב את המוזיקה שלו, אז הוא אפילו עוד יותר בסדר". (הפכתי את זה ליותר עקום ממה שהתכוונתי. אוף, לא משנה.)

תמונות להמחשה:

ב11 וחצי בערב בערך היינו על הרכבת חזרה, ועם כל הטיול של לאסוף את המפתחות רק בסביבות 2 יכולתי ללכת לישון. הלכתי קצת אחרי. ומן הסתם בבוקר למחרת לא יכולתי לקום בזמן.

אז הגעתי רק לגרמנית, ואת שאר היום הצלחתי ממש לשרוף.

בערב, הלכנו להצגה "הרטיטי את ליבי" של הקאמרי (זה בסדר, הפעם לא בת"א). אני ממש לא הצלחתי להחליט האם אני אוהבת מתוך זה את חנוך לוין או לא. כי אפשר לחלק את הקטעים ההומוריסטיים ל50-50, כי חלק אהבתי והם הצחיקו אותי וחלק ממש לא. אבל בגדול הייתה הצגה נחמדה מאוד. :)

וזהו. את סוף השבוע הזה אני מעבירה בניסיונות To catch up עם הררי שיעורי הבית שכבר נוחתים עלינו (עד כדי כך שחוץ מלסמן ביומן אני ממש מסתובבת עם פתקי to do list איתי כל כמה ימים) וגם אם זה לא פרודוקטיבי כמו שחשבתי, לפחות משהו.

שיהיה לכולם שבוע טוב!

[אני מצידי אעדכן כשיחזרו להיות לי חיים.]

אחד מתוך שני שירים שתקועים לי בראש:

Cigarettes And Chocolate Milk / Rufus Wainwright

cigarettes and chocolate milk
these are just a couple of my cravings
everything it seems i like's a little bit stronger
a little bit thicker, a little bit harmful for me

if i should buy jellybeans
have to eat them all in just one sitting
everything it seems i like's a little bit sweeter
a little bit fatter, a little bit harmful for me

and then there's those other things
which for several reasons we won't mention
everything about them is a little bit stanger, a little bit harder
a little bit deadly

it isn't very smart
tends to make one part
so brokenhearted

sitting here remembering me
always been a shoe made for the city
go ahead accuse me of just singing about places
or scrappy boy's faces have general run out of town

playing with prodigal sons
takes a lot of sentimental valiums
can't expect the world to be your raggedy andy
while running on empty, you little old doll with a frown

you got to keep in the game
retaining mystique while facing forward
i suggest a reading of a lesson in tightropes
or surfing your high hopes of adios kansas

it isn't very smart
tends to make one part
so brokenhearted

still there's not a show on my back
holes or a friendly intervention
i'm just a little bit heiress, a little bit irish
a little bit tower of pisa
whenever i see ya
so please be kind if i'm a mess

cigarettes and chocolate milk
cigarettes and chocolate milk