אתמול היה ממש עקום. ככה זה כשלא מצליחים לאכול שלושה ימים, מוי כיף!

ציטוט המעבדה השבועי לילד:

-מכניסים רכיב חדש, צריך לתת שם למשהו-

סשה: "טוב, איך נקרא לזה? .. " *שם לב למשהו אחר* "אה, אוי, אופס!"

אני, בטון חצי מעולף: "אני לא חושבת ש'אופס' זה שם מוצלח כ"כ. מה לילד שלך למשל היית קורא אופס?"

סשה: "אני חושב שלכל הילדים שלי אני אקרא אופס!"

אחה"צ אימא קצת טיפלה בי (הזוי כי היא בעצמה חולה מהתקררות או משהו), והתחלתי טיפונת להרגיש יותר טוב. ובכל זאת-

אימא: "את יודעת מה עוד יעזור לך? כוס וודקה, עם קצת מלח!"

אני: "רגע, מה? כוס או כוסית וודקה?"

אימא: "לא לא, כוס וודקה. עם מלח!"

אני: "אימא, אני מאוד אוהבת את הכיוון ששיטת הטיפול שלך חותרת אליו! אני חושבת שכוס וודקה תעזור לכל מצב, גם לצאת יותר שמחה מהמבחן שיש לי עוד שעה."

המבחן היה על הפרצוף. ולא כי הוא היה קשה. הוא נראה בסדר. אם הייתי מצליחה ללמוד ביומיים שלפני, ולא ללכת לישון רק כי אני לא מסוגלת להישאר ערה ולסבול בזמן שאני לומדת, היה אולי יותר נחמד, אפילו די בסדר. אלוהים, התזמונים האלה... אף פעם לא טובים!

אני חייבת לכם קישקושים של הארי, אולי זה יבוא מחר.

הארי לעומת זאת חייב לי מסאז' ממש טוב. אני רק צריכה לחפש את ההזדמנות המושלמת לדרוש אותו.

[ולמצוא כינויים לאנשים. ולהחליף עיצוב פור גאד סייק.]

אה, כן, ולהתחיל להרגיש טוב. >.<