עבר:

[28.9.2009 מוצאי יום כיפור]

את החלק הזה תכננתי לכתוב בקצרה, ואם כבר לכתוב על אמצע התיכון והלאה. ישבתי אתמול בפינה כמעט נסתרת בקצה הרחוק של השכונה, בתוך גינה ליד אחד הבתים כשלפנינו פרוש המפרץ ומסביבנו חושך, ודיברנו על כל מיני דברים. באיזשהו שלב התחלנו לדבר על הנושא שמציק לי עכשיו עם החברים, ודווקא דיברנו יותר על העבר. כלומר, הוא יותר דיבר ואני הנהנתי בהסכמה והשחלתי משפטים פה ושם.

החלטתי לא לפספס את המומנטום ולהתחיל לכתוב על העבר לפני שסיימתי חלקים על ההווה.

אני לא זוכרת הרבה מהגן או מכיתות א'-ב', אבל אני זוכרת שהייתי ילדה די חברותית ואהבתי לשחק עם הילדים שהיו מסביב (בין אם אלו ילדים בגן, ילדים בגן השעשועים ליד הבית, ומה לא).

החל מכיתה ג' או ד' התחלתי ללמוד על בשרי את העובדה שילדים קטנים הם בכלל לא נחמדים. אני אעצור בזה, ובעובדה שזה לא באמת נגמר עד כיתה ו', בסופה למזלי התקבלתי לבי"ס רחוק והכרתי אנשים חדשים לגמרי. אני כן יודעת, שאילולא החוויה המתמשכת הזו הייתי אדם שונה לגמרי כיום. לטוב ולרע. לטוב, כי אי שם בפנים כן מתחבאת הילדה שרוצה להכיר ולשחק עם כולם, עם הדמיון המפותח והסקרנות. ולרע, כי זה כן גרם לי לפתח אישיות מסוימת ולזנוח דעות שטחיות שבמהרה היו משתלטות עליי, אני באמת ובתמים מפחדת שהייתי הופכת לאדם אגואיסטי שלא מתחשב בסביבה.

לגבי חברים באותה תקופה, זה לא שהייתי לבד, פשוט גם לא ממש הייתי "עם כולם". בכל שלב שהוא אני יכולה להצביע לפחות על 2-3 חברות/ידידים שהיו לי, גם כי גרנו בבניינים סמוכים וגם כי הלכתי לחוגים, הייתי בבי"ס ערב ובכל שלב היו סביבי אנשים שונים. אז לא הייתי בחבורת ה"מקובלים", על חלק מהחברות הקרובות אליי באיזשהו שלב עשו חרם, ולעיתים גיליתי שכאלו שהחשבתי לחברים כלל לא היו כאלה. לקחים שתמיד יש ללמוד, אבל בהחלט מערערים לחלוטין כל בסיס לביטחון בסובבים אותך.

את כיתה ו' סיימתי, אחרי תהפוכות מרובות עם חברה טובה מסוימת. נראה לי שזה היה הדבר הקרוב ביותר ל"Best Friend" שהיה לי אי פעם. כן, גם עד עכשיו. המשכנו קצת את הקשר עוד כשהייתי בכיתה ז', אבל כאן כבר נכנסה העובדה שלמדתי באיזור אחר, ובסוף כיתה ז' גם עברתי דירה (דווקא למקום שהיה פיזית יותר קרוב לאיפה שהיא גרה בזמנו, אבל איכשהו הקשר כבר הספיק להתנתק אוטומטית).

אז מגיע השלב הראשון (בערך, אני לא מחשיבה כ"כ מעבר בין גן לבי"ס) שבו הגעתי לאיזור חדש ואמרתי לעצמי "עכשיו אני אעשה דברים אחרת, זו הזדמנות לפתוח דף חדש". מאז, אמרתי לעצמי את המשפט הזה לפחות עוד 3 פעמים. נחשו מה? זה לא באמת שינה שום דבר.

לכיתה ז' כאמור, הגעתי משכונה מרוחקת מביה"ס, ולא ממש ידעתי מה צפוי לי. כשחיפשתי מקום לשבת בכיתה, גיליתי שכמעט כולם מסודרים כבר בקבוצות קטנות, של חברים שמכירים אחד את השני מהשכונה/יסודי. לכי תתערבי בזה? אז אחרי כמה שאלות של "אפשר לשבת כאן?" מצאתי שולחן פנוי. במידה מסוימת השולחן הזה היה ריק במזל, כי לא עבר הרבה זמן עד ששמעתי את השאלה מהשורה הקודמת בעצמי, וכך הכרתי את ליז. (במחשבה שנייה, אני כבר לא זוכרת מי מאיתנו ישבה קודם ליד השולחן הזה, אבל זו לא הנקודה, הנקודה היא, שאיכשהו, נפלתי עליה ממש במקרה). התחלנו לדבר ולהבין שמצבנו קצת דומה (שתינו הגענו משכונה אחרת, שתינו התקבלנו לכיתה מיוחדת), ומאז היסטוריה. מהר מאוד התחברנו ם עוד שתי בנות, ועוד אחת הגיעה מאוחר יותר. אז היו עוד אנשים פה ושם, אבל זה הגרעיון הבסיסי.

נקפוץ למהלך התיכון, בו פחות או יותר הייתי עם אותן הבנות, פלוס מינוס 2-3 אנשים או מהכיתה או ממקצועות בחירה שונים. אז מדי פעם נפגשנו, עם דגש על המדי פעם. לדעתי החיסרון שהכי בולט לי הוא העדר "משהו קבוע" מבחינת להיפגש או ללכת ביחד למקומות. כן, זה קרה מדי פעם, בחלק מהמקרים אפילו היה נחמד. אבל זה לא היה כ"כ תכוף, ולקבוע להיפגש היה לא פשוט במיוחד. הבעיה המרכזית לפי דעתי הייתה שכל אחת מאיתנו גרה באיזור וקצה שונה של העיר. זה אולי לא תירוץ במרכז הארץ ובמישור החוף, שם בחלק מהערים כדי להגיע משכונה מרוחקת אחת לשניה כל שעליך לעשות הוא ללכת רבע שעה ברגל (been there), אבל בחיפה הסיפור קצת מסתבך כשצריך לקחת אוטובוס של לפחות חצי שעה לכל כיוון. ללא מעט אנשים יש את הניסיון המוכר של לצאת עם כל החברים שלהם לכל מיני מקומות, אני חושבת שהניסיון שלי שואף למינימלי, פשוט כי לא הסתובבנו הרבה ביחד בשעות שמחוץ לביה"ס.

לגבי עומק החברות, אפשר לשייך את זה לתקופות. בחלק מהזמן במהלך התיכון אפשר להגיד שהכל היה בסדר גמור, הדבר הכי מוזר/עקום היה העובדה שלא הייתי באמת קרובה לאף אחת מהן לאורך זמן. "שיחות נפש" מה שנקרא או פשוט שיחות שהן מעבר ללימודים ונעליים, צצו מדי פעם במעין רוטציה שכזו, בה בכל מספר חודשים הייתי קרובה למישהי אחרת, ומישהי אחרת הייתה קרובה אליי. לא היה רצף, ובמידה מסוימת, זה בסדר, אני בהחלט מקבלת את זה כי ככה זה.

מאמצע י' במשך כשנה גם הייתי בארגון נוער והכרתי לא מעט אנשים טובים. מתוכו צמח הקשר עם הידיד הכי טוב שהיה לי בשנים שלאחר מכן. מתחת לקראש (הבאמת די הדדי), צמחה החברות הכי טובה וכייפית שהייתה לי. מאז שהתחלתי ללמוד בטכניון, ומאז שהוא התגייס, הקשר מעט התרחק, אבל רק מבחינת תכיפות השיחות (שבאו אחת לכמה חודשים טובים), פינה חמה בלב עדיין שמורה אצל כל אחד מאיתנו, וכשאנחנו כן מדברים השיחה באמת יכולה לגלוש לכל כיוון שהוא. אני חושבת שחוץ מה+1, הוא האדם היחיד שאני באמת אוכל לדבר איתו על הכל כשארצה, כי הוא מכיר אותי במשך שנים, והביישנות מזמן חלפה לה שם. הבעיה כרגע היא כאמור, שלא יוצא לנו לדבר כמעט.

מאמצע י"א גם הכרתי לא מעט אנשים טובים דרך פורום ה"פ שכתבתי בו בזמנו. מעולם לא אמרתי את הפרט הבא לאף אחד, אבל את היוזר שלי בפורום ההוא פתחתי שעות ספורות לפני שסבא שלי נפטר. האסקפיזם שהמקום סיפק לאחר מכן היה מבורך. גם אחרי שפרשתי שמרתי על קשר עם כמה אנשים. אף אחד מהם לא גר בחיפה, ולאחר מכן באו מפגשים בודדים, ועם הזמן גם הקשרים התמוססו לאט לאט.

עם סיום התיכון הגיע הש"ל בו לא באמת התחברתי עם אף אחת ובעיקר למדתי לפסיכומטרי והקדשתי לא מעט זמן לקריאת ספרים. וטוב שכך.

ושוב עברתי למקום חדש, ושוב אמרתי לעצמי ש"הנה זו הזדמנות לפתוח דף חדש", אבל גם כאן זה לא באמת קרה. הכרתי את הבניינים, אבל לא הכרתי אנשים שמתחילים ללמוד איתי, כי ובכן, כולם עדיין בצבא. אז לא היה מי שישמור לי מקום, ולא הייתה לי באמת סיבה להציק לאנשים ולשאול אם הם מכירים איפה זה אולמן. השבוע הראשון ללימודים החל ביום ראשון (זה לא תמיד ככה), רק ביום רביעי באמצע ההרצאה בחדו"א ניגשה אליי בחורה צעירה וקופצנית (לימים ידועה כאן כצ'ירי), והחלה לפטפט איתי. אח"כ בהפסקת הצהריים הכרתי דרכה עוד חברות אנשים באופן מעט שטחי. את חלקם הכרתי אח"כ כבר יותר לעומק, גם כי הם למדו איתי ופשוט כי נתקלתי בהם שוב (הארי וסשה למשל), אני לא זוכרת את שאר האנשים שהיו שם, יתכן וחלק מהם ראיתי פה ושם וזהו. מאז הכרתי אנשים דרך אנשים אחרים. בנוסף גם לא ממש יצאתי מהמסגרת וניסיתי להכיר אנשים שהם לא מהקבוצה בה לקחתי חלק. חבל לי על זה, כי נותרה רק שנה אחת כדי להכיר אנשים שכבר מצאו את החברים שלהם כאן.

חלק מהנקודה היא, שמרבית ההכרויות שלי עם אנשים הן פאסיביות. כלומר, לא באתי והצגתי את עצמי ומשם הכל התגלגל, אלא איכשהו הם הציגו את עצמם קודם, או הכרתי אותם דרך אנשים שאני מכירה. המנגנון האקטיבי של "הכרת אנשים" מושבת אצלי במשך שנים ארוכות.

אני אחזור לחלוקה המקורית שנתתי לחלק ה"עבר" ואסכם בקצרה:

-          עברתי בין כמה וכמה מסגרות שונות בחיי, חלקן היו במקביל, ובכל פעם הבטחתי לעצמי שהמעבר למקום חדש יהווה פתיחת דף חדש לטובתי, שאני אשתפר בתחום החברתי ואהיה פתוחה יותר וחברותית יותר. זה בד"כ לא קרה, שוב ושוב הסתגרתי בתוך עצמי ולקח לי לא מעט זמן להכיר את קומץ החברים שהיו סביבי בכל פעם.

-          לשמור על קשרים אחרי שעוזבים מסגרת מסוימת מאוד קשה לי. אני לא חובבת שיחות ארוכות בטלפון, אני מעדיפה כבר להיפגש פנים מול פנים. בשנים האחרונות, במהלך הלימודים אני גם לא מספיק ליד המחשב כדי לתחזק קשרים רחוקים דרך האינטרנט. עם הזמן אפילו הפסקתי להשתמש בתוכנות מסרים פשוט כי להפעיל אותן ב-11 וחצי בלילה, כשאני חוזרת, היה חסר טעם: או שלא היו חברים מחוברים, או שהם כן היו מחוברים והשיחה נגררה אל תוך הלילה, כשאני אמורה לנוח ולישון לקראת היום הבא. אני גולשת כאן להסקת מסקנות, אבל לסיכום העבר – הניסיון מוכיח שאני לא ממש טובה בלשמר קשרים קרובים אליי שנוצרו במסגרת מסוימת, מחוץ לאותה מסגרת.

-          "Best Friends Forever" הוא מושג שלחלוטין זר לי, וגם על זה קצת חבל. נכון שחברים באים והולכים, ונכון שלכל אחד יש את החיים שלו, אבל לדעת שחוץ מבן זוג, קיימת עוד כתף קבועה להישען עליה, ועוד כזו שמכירה את האופי שלך ומכירה את ההתנהגות שלך לאורך שנים, עוזרת להגיד את המילה הנכונה בזמן הנכון, והרבה יותר קל להיות שם בשביל אנשים שהקשר איתם קבוע ויציב כבר לא מעט זמן.

ונכון שלכל אחד יש את התקופות בהן הוא צריך את אותה כתף, כמו שיש תקופות בהן אין בה צורך והקשרים נהיים שטחיים יותר. אני מניחה שזו הנקודה שבה קשה לי לחזור אחורה ושוב לדבר על דברים רציניים יותר, ואולי זה ככה גם אצל אחרים.

-          אחת הבעיות הגדולות שלי היא הכרות עם אנשים מהמרכז. נכון לרגע זה האנשים שכן השתייכו או שייכים למעגלים 1.5-2 (הידיד מ1.5 ירד ל-2 רק בגלל תכיפות השיחות והפירוט הבא) גרים במרכז הארץ. אז חלק גם נמצאים בחיפה לא מעט, אבל כאן נכנס ההבדל שבין עומק הקשר, והעובדה שפועל, אני לא פוגשת אותם במציאות מספיק. זה יוצר את אשליית הקרוב-רחוק, בה אנשים קרובים אליך נפשית, אבל יהיה לא פשוט להיפגש בעולם האמיתי.

אני חושבת שאסיים כאן את חלק ה"עבר". מהסיבה העיקרית שאינני מעוניינת לדוש בו. גם אחרי 2 עמודי word אלו עדיין החיים על רגל אחת (אולי אפילו על one toe), ואני מעדיפה להשאיר את העבר בעבר. לא בהכרח את האנשים, אבל את האופי ודרך הפעולה שלי.

חלק נכבד מהעבר יפורט בחלק של הנספחים, פשוט כי מגיעה להם הבמה שלהם, לדעתי.

כל מקרה ואופן פעולה מהעבר עיצבו את מי שאני כיום, לטוב ולרע. אני רוצה להתחיל להיגמל מ-22 שנים של הרגלים רעים של להיות בצד ולא לתקשר מספיק עם האנשים החשובים לי.

(ההמשך שהבטחתי בפוסט הקודם, יבוא בחלק הבא.)