Oh I, I want to go back to
Believing in everything |
| 3/2010
תהיית היום
אני תוהה האם העובדה שאני לא מצליחה לגרום לעצמי לצלם אנשים, או כרגע פחות מתחברת לזה, זה כי קשה לי עם זה גם במציאות?
כי באיזשהו שלב הרי יימאס מבניינים ופרחים ומדרכות. לבני אדם יש הרבה מה להביע. אבל בשביל להשתמש בהם צריך להכיר אותם. לפחות קצת. או לכל הפחות לאזור את האומץ להתבונן בהם זמן מה מבלי שיהיה אכפת האם אני מפריעה להם.
לסיכום השבוע:
תחילת השבוע ויום שלישי בעיקר הובילו אותי למסקנה שאני חייבת למצוא עבודה דחוף. אם לא מכל הסיבות הברורות אז בעיקר מהסיבה העיקרית לבינתיים שהיא להצליח לעבור לגור לבד. וול, לא באמת לבד, אבל בלי אימא. כי די. אני לא צריכה לספוג צעקות על משפטים קטנים שאני אומרת שלא קשורים אליה, ואני לא צריכה להיות הספוג לעצבים שיוצאים לה בגלל העבודה או מה שזה לא יהיה. ואני לא צריכה לפחד לפתוח את הפה כי אולי טון הדיבור שלי יישמע צורם מדי (למרות שלעולם לא אני זו שמתחילה לצעוק בבית הזה), או שאני אגיד משהו פוגע, למרות שהכוונה שלו לחלוטין לא הייתה כזו. אני לא יודעת, אולי זה כי היא רואה מספיק ריאלטי שמשבש לה את המחשבה, ולפתע כל מה שאני עושה ואומרת, זה בעצם קונספירציה נגדה, ובא להעליב אותה, כאשר מעולם לא כך היה הדבר. כך או אחרת, הקשים על גב הגמל שלי מתחילים להישבר מהר מדי לאחרונה.
להופעה של גבע אלון בצהרי יום ד' האחרונים הגענו באיחור. עדיין שמעתי את רובה ,ועדיין היה מהנה, אם כי היו רגעים פחות נחמדים. כמו הזמן שישבתי בחלק האחורי והגעתי למסקנה שהקהל מתחלק ל-2: אלה שבאו להקשיב ולהנות וישבו מקדימה, ואלה שלא היה להם מה לעשות ובאו לפטפט אחד עם השני ולעשן מאחורה.
בכל מקרה היה נחמד, ואפילו שיעור הפלדנקרייז אח"כ (השלמתי בקבוצה השנייה) היה מועיל ביותר. אני בהחלט הולכת להנות מהשיעורים האלה הסמסטר.
סדנת הצילום שהייתה היום, אחרי ההרצאה בשבוע שעבר, הובילה אותי למסקנה שלא אכפת לי איזה ציון המרצה ייתן לי בסוף, או כמה הוא יקטול את העבודות שלי (טוב, אולי קצת כן אכפת לי), זה מספיק כיף כדי להמשיך ולהנות מכל רגע.
ואחרי 2 השורות האחרונות, המממ, איך עושים עכשיו הסבה מקצועית?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
