אין לי רעיון כ"כ למה לכתוב, אז אני אתחיל ונראה..

כנראה זה הולך להיות פוסט סיום החופש שמקדים מעט את זמנו.

וול, אז..

נכון שיש את האנשים האלה, שברגע שמתחיל חופש, הם כבר יודעים מה הם עושים בכל שניה, וגם אם לא, זה ממש לא משנה, כי במילא כל שנייה בחיים שלהם עמוסה במליון דברים, פעילויות שוות, ובקיצור- הם עושים כיף חיים?

טוב.. אז ככה..

אני, סקאי, ואני לא אחת מהאנשים האלה.

ברגעים אלה ממש אתם יכולים להתחיל עם הרחמים עליי.

אבל אני מניחה שלא תעשו את זה.

אני גם מרשה לכם לא לעשות את זה מהסיבה הפשוטה שאני די טובה בזה בעצמי.

אמנם רחמים עצמיים זה שיט, ואני משתדלת לא לשקוע בהם בד"כ, אבל דמיט- כמות הכיף שאני סופגת, קטנה מחופש לחופש, בכמות עצומה.

חופש הפורים הזה, זה הדבר הכי פתטי שהיה יכול לקרות לי.

עשיתי בדיוק- כלום!

נאדה!

אני אפילו לא זוכרת פעם אחת שיצאתי מהבית ב3 ימים האחרונים.

זוכרים את הרחמים ממקודם? האלה שאפילו לא חשבתם על להביע?

כן. כאן זה המקום להתחיל.

אה, ואתם גם יכולים להפסיק, בדיוק מאותה סיבה ממקודם.

וול, אז היה מפגש מהולל של ישרא. לא באתי, ונגיד שהתירוצים, שהיו בעיקר בשביל עצמי, אכן מוצדקים, זו עדיין לא סיבה לא לעשות כלום.

אתמול רציתי שק אגרוף. מהסיבה הפשוטה שהייתי חייבת להוציא אנרגיות על משהו.

הרגשתי כמו העכברים האלה, ששמים בתוך כלוב קטן, עם קצת נסורת למטה, 2 מיליגרם מים כדי שלא יתייבשו, וגלגל אחד באמצע, כדי שכאילו-יבדרו-את-עצמם.

אז כן, גם להם נמאס בשלב כלשהו מהגלגל פלסטיק חצי מתפרק ששמים להם כדי שיהנו.

וגם האטרקציות בבית שלי שואפות לאפס.

מהמחשב די נמאס אחרי כמה זמן. לעשות עבודות לא במצב רוח שלי, למרות שכנראה מחר אני אצטרך להידפק איתן, וגם לבהות בטלויזיה נמאס אחרי שחורשים על כל הסרים שיש שם להציע.

כן, תאמינו לי שלראות "אמריקן פאי 3" או "אוסטין פאוורס" בחברת אמא שלי, יכול להיות משעשע בהתחלה, אבל זה לא בדיוק מה שמתחשק לי כרגע.

הייתי צריכה לבוא לליז אתמול, או היום. אבל כל פעם שניסיתי להשיג את לנה [כי בת'כלס רציתי לבוא יחד איתה.. ענייני ערפדים שכאלו...] או שהיא לא ענתה לטלפון (ולצערי הפלאפון שלה חצי גוסס) או שבדיוק בשנייה ששלחתי לה הודעה- היא החליטה להתנתק מהאייסי. הו, איזה יופי!

ומחר? אני אפילו לא רוצה לפתוח את הפה. יש לי להכין עבודות במחשבים, אזרחות ותנ"ך. ללמוד למבחן באזרחות, שלא נדבר על רצף המתכונות שמתחיל באפריל, שהיי, זה בדיוק עוד כמה ימים!

אאאאאאהההההההההההההההההההההההה!!!

אז נכוווווווווווון [כן, אני מרשה לכם לקרוא את זה בנימה של חלי מ"ארץ נהדרת"] שחופש זה בשביל כיף.

ו-נכווווווווווווווווווווווווווווווווווון שאפשר גם לנצל חופשים בשביל לצבור אנרגיות לזמן הקרוב.

אבל משום מה, יש לי תחושה שאחרי שפספסתי את האופציה הראשונה, גם את השנייה לא ממש ביצעתי.

מה יהיה איתי, דמיט?

אוי לי אם הקיץ ייראה ככה. [לגבי פסח אני כבר אשתוק]

אם כבר קיץ-

ציפיות יש רק לכריות!

[עזבו, אני אבין את עצמי..]

אה, ופורים עצמו היה כיף, תודה ששאלתם.

התחפשתי למוזה יווניה.

כן, כן, האלה שנותנות השראה כביכול? אז בת'כלס הן הבנות של זאוס ועוד אחת עם שם די ארוך, שאם ממש תתעקשו אני אעתיק לכאן.

חיטטתי בכל מיני אתרים וחיפשתי חומר על אלי יוון והנספחים שלהם.

במקור, הייתי אמורה להתחפש לאת'נה- אלת החכמה והמלחמה ביוון. [ברומא היא הייתה מינרווה, סתם.. טריווית הארי פוטר, לחובבים.]

אבל זה כלל יצירת כידון ושריון עגול די גדול, מה שאמר: המון עבודה, בשביל משהו שייזרק לפח אחרי 5 דקות.

אז בא הרעיון של המוזה, שכלל בסה"כ משהו די קטן, כשהתלבושת נשארת אותו דבר.

אז אמא שלי ואנוכי הצלחנו לעשות משהו שיכול להזכיר נבל קטן.

חשבתי בהתחלה להיות מוזת מוזיקה, או משהו בסגנון. עד שברוב טימטומי נזכרתי שאין מוזה למוזיקה. אבל יש מוזות לשירה. וזה ממש יתאים לי.

אחרי שהתחפושת הייתה כבר מוכנה, מצאתי את התמונה הבאה, באחד האתרים, כאן ציירו את ארטו, מוזת שירי האהבה. המעניין הוא, שאחרי שסיימנו לתפור ולעשות את התחפושת (סיימנו עלק, אמא שלי עשתה כמעט הכל), שמתי לב שיצא לי ממש דומה לתמונה. [את התמונה מצאתי כשהכל היה כבר מוכן!]

בביצפר היו תחפושות ממש שוות. להתחיל למנות את כולם יעשה להן עוול, כי יש דברים שצריך לראות כדי להבין.

לפי מיטב הבנתי, במרכז הארץ [אופס, הרגע חשפתי פרט חשוב, שאני לא משם! P: סתם...] היו מלא פקצות, שהתחפשו בעצם לפקצות. או למלאכים/שטנים/פרפרים ושות'

אין לי מושג מה הלך פה בסביבה, אבל בביצפר שלי אחוז התחפושות הנדושות היה לא כזה גבוה, והיו מלא אנשים שעשו דברים מקוריים ויפים. אני מתחילה לחשוב שנחמד כאן בסופו של דבר.

קיבלתי את המשלוח מנות הכי שווה בכיתה! [בטח בגלל זה נדפקתי עם חופש מעפאן]

השנה הייתה דרך חלוקה מוזרה ביותר, בה פשוט אחת הבנות שלפה שם, ונתנה לאותו ילד את המשלוח שהיה הכי קרוב אליה בשולחן, באופן רנדומלי ביותר. זה קצת מוזר, אבל חפיף. קיצר, יצא איכשהו שעמדתי בין 2 שולחנות וכמה ילדים, ביניהם שוקי ולנה חסמו לי את היציאה, וכך קרה שאחרי שקיבלתי משלוח משלי, לא יכולתי לצאת וחיכיתי עד ששוקי ולנה יקבלו משלוח גם, כדי שיזוזו ואני אוכל לנשום [לכל הפחות]. בכל מקרה, קיבלתי משלוח סביר לכל הדעות. אפילו אחד שהייתי אומרת עליו סבבה! עם מלא דברים טעימים בפנים, ארוז בנייר עטיפה חמדמד, אבל בגודל יחסית קטן. אחרי שהצלחתי לצאת, הלכתי להביא את המשלוח שהוגרל לא' בעל העצם השבורה [כי הוא ישב מאחורה, ואני הייתי ליד הזו שמחלקת, אז לא היו לי הרבה ברירות] ואז הלכתי לצלם את יוני וטל, שהתחפשו לכושים מהסבנטיז, ויצא להם מדהים! נותרנו לא הרבה ילדים בכיתה ואחרי שצילמתי ראיתי את האורקית מתקרבת אליי ומנסה לתקשר איתי [אני שונאת שהיא עושה את זה!] : "את... התחפשת לאלו... נו... אממ.. מטרויה! נכון?" ניסיתי למלמל משהו על ההבדלים בין מוזות, אלים, וסתם שחקניות עם אובר מייקאפ על הפרצוף, עדשות מגע ומראה אלוהי שמקנה להן המאפרת. והאורקית ניסתה כמובן להמשיך: "זה... מאוד מתאים לך לאופי! " כאן כבר רציתי שתעוף לי מהפרצוף [כי יוני וטל המשיכו עם הפוזות, ומישהו היה צריך לצלם את זה!] וגייסתי את כל חוצפתי ואמרתי לה: "אני יודעת!" P: לקחתי את מצלמתי והסתובבתי ממנה. אחרי הצילום האחרון ראיתי את מעין נושאת משהו אדום בידיה, באה לעברי ואומרת: "סקאי, נכון קיבלת משלוח קטן?" .. פה ניסיתי להגיד לה משהו, אבל לפני שהספקתי למלמל, ולפני שאפילו פתחתי את הפה, היא דחפה לי ליד את המשלוח שא' הביא ואמרה לי לעוף מהכיתה לפני שהאורקית ניגשת אליי.

וכך עשיתי.

וטוב שכך!

כי אחרי כמה שניות קלטתי שקיבלתי את הדבר הכי שווה בכיתה, ולו לפי גודל האריזה!

א' הביא משלוח מנות בתוך קופסת קרטון לא קטנה בצורת לב אדום, עם לבבות עליו, שכאילו-מנצנצים באור בזויות שונות. לא עזתי לפתוח את זה עד שהגעתי הבייתה. בבית גם גיליתי שהוא כתב ברכה ממש מגניבה ומשעשעת! [שתצטרף לאוסף הברכות שיש לי אי שם בחדר]

בינתיים, ליז הייתה בקריז [הייתי חייבת חרוז!] כי היא קראה לי כל הזמן הזה לצאת, וכולם חיכו לי כמה דקות ארוכות. אבל יצאנו יחד החוצה, והתחלנו להסתובב וגם להצטלם.

אחרי כמה פוזות, עדן התחילה לצעוק בכל האיזור: "אני רוצה את קלסו! אני רוצה את קלסו כאן ועכשיו! תביאו לי את קלסו!"

בקלסו נתקלתי עוד ממקודם, הוא נכנס לכיתה שלנו במלוא הדרו וגובהו נושא על ראשו פאה בלונדינית שמונחת בצורה עקומה ביותר, לבוש בחצאית מיני שחורה, חולצת רשת, וחזיה מינימלית שחורה לתוכה הוא דחס שני כדורים לבנים. אני חייבת להודות שהמראה הזה הימם אותי למשך כמה רגעים. ניסיתי לצלם אותו עם ביפ [לא כי רציתי תמונה של ביפ, פשוט איכשהו הייתי חייבת לגרום לקלסו לעמוד במקום ולהסתכל למצלמה, כי הוא כל הזמן הזיז את הראש לכל הכיוונים]. מעניין איך התמונה יצאה.

בכל אופן, אחרי הצרחות של עדן (אותן אני אזכור לעד) סיפרו לי שקלסו לא היחיד, אלא יחד עם עוד 2 בנים הם התחפשו לסרסור עם 2 נערות הליווי שלו. מקווה שהתמונות יצאו טוב, כי זה היה פשוט ענק!

לאחר כמה זמן, כשלא נשאר הרבה מה לצלם, עלינו למקדונלדס, להתנחלות המסורתית. נשארתי בסוף עם אלן ולנה, כי לנה הלכה לפתח פילם וחיכינו לפיתוח. בתמונות שלה יצאתי פיכס. אז נחכה לפילמים האחרים.

אגב- שימו לב למאורע ההיסטורי- נתתי לאנשים לצלם אותי! רוח השטות של החג אכן השתלטה עליי.

אבל גם התנקמה בי, כי יצאתי זוועה.

אבל אני אשאר אופטימית, שלא כהרגלי, כי יש עוד 3 פילמים לפיתוח [שלי, של ליז ושל אלן, אולי היכנשהו שם יש אולי תמונה אחת לא גרועה שלי.]

שתהיה לכם שארית חופש שמח, וחיים שלווים!

לאב יו אול

(היי, תראו מה הצלחתי להכין, ואל תשימו לב לעובדה שיש שם כמה פאקים שלא הצלחתי לסדר) :