שיעשעה אותי העובדה שכשלא עידכנתי, עדיין נכנסו לכאן לפחות איזה 10 איש ביום.

וואו.

הממ, טוב, לא יודעת למה התחלתי פוסט עם הפרט הכה לא מעניין הזה, אותי זה פשוט באמת שיעשע לרגע. ולעוד כמה רגעים. אז החלטתי לציין את זה.

הפוסט הזה בכלל יהיה גרוע, כי הוא נכתב מהסיבה הפשוטה שבא לי לכתוב משהו, רק לא להמשיך איזה משו כאילו סיפורי שהתחלתי לכתוב לפני מספר ימים, כי אין לי כוח ואני עצלנית מדי.

בכלל, נדבקתי במחלת העצלנות, וזה די מבאס. ומטמטם. ומשעמם. כי בא לי לעשות דברים, רק אין לי את הכוח להשקיע.

:/

***

מיהרתי יותר מדי לקבור את הקריירה המוזיקלית שלי. לא שממש הייתה אחת, אבל לא ניגנתי יותר מחודש עם המורה, ובדוגרי אפשר להגיד שכל השנה הזאת, הייתה חוסר השקעה אחד גדול מצידי בפסנתר. טוב, אולי חוץ מאיזה שבועיים שבאמת קרעתי ת'תחת והשתפרתי. אבל הזמנים עברו. ולא, אני בכלל לא גאה בזה שלא התאמנתי הרבה. אבל זה פשוט קרה. ובינתיים באופן אנוכי ביותר אני מתלהבת מהאופציה שנפתחה בפניי לגדל ציפורניים. וכן יש לי שריטה עם זה, כי מאז שאני ממש קטנה, אבל ממש ממש קטנה, רציתי להצליח לגדל צפיורניים ארוכות. רק כשהייתי קטנה קצת פחות קטנה, התחלתי לנגן, מה שאומר שציפורניים מפריעות וצריך לגזור כל הזמן. -_-

וול, בכל מקרה, אחרי שביום שני הייתה לי שיחה די ארוכה עם לנה, שבה בין היתר התחלתי לספר לה על כך שכבר מזמן לא ניגנתי, ושאמור להיות קונצרט בקרוב, אם הוא לא כבר היה, ואין מצב שאני אהיה מוכנה אליו, היום, מתקשרת אליי בבוקר המורה שלי למוזיקה. שואלת האם לא שכחתי איך היא נראית. יש לה אחלה חוש הומור, ולי יש אחלה מצפון מה שבהחלט גורם לי להרגיש ממש רע עם זה. בכל מקרה, היא די רצתה לדעת מה קורה עם אימא שלי, אבל גם אמרה לי לחזור להתאמן כל יום אם אני רוצה לקחת חלק בקונצרט. ה"אם" לא ממש בא בתור שאלה. מעין שאלה רטורית שאומרת לי שאני כן אהיה שם. ואני דווקא התחלתי להנות מהאפשרות של לא לנגן בקונצרט השנה, כי אני יודעת שאני אפשל ושאין מצב שאני אספיק להיות ממש מוכנה אליו (הוא ב30/6).

ואין לי ממש מושג מה לעשות, כי אני לא ממש יכולה להגיד לה לא. אבל להגיד כן אומר לגבי עוד הרבה דברים, וציפיות שאני לא בטוחה שאעמוד בהן...