(מיועד לעצמי בעיקר)

הכל מתהפך בפנים.

לא יודעת..

אנשים שואלים אותי "מה קורה?", ואני עונה בסדר.

וכלום לא בסדר.

אבל הכל בסדר.

ואוף.

אני ממש לא אוהבת את הלחץ הזה. הלחץ הסמוי הזה, שתקוע ממש עמוק, שבתת מודע בערך, כי מבחוץ, לכאורה לא ממש אכפת לי, ובאמת הכל בסדר ואני יודעת שזה לא נורא.

ואני לא רוצה את הקונצרט מחר. לא רוצה להתכונן אליו ולא רוצה להופיע. ומצד שני כן רוצה להופיע בפעם האחרונה ולעשות את זה טוב.

וגם לא רוצה להיות לחוצה בגלל העבודה הזו. ונמאס לי שאני בין היחידים שעוד לא סיימו ביצפר רשמית רק בגלל הבגרות האחרונה הזו, שמצד אחד לא צריך להשקיע בשבילה יותר מדי, ומצד שני, כן צריך להשקיע כדי לקבל 100 (זה ממש שטויות להוציא בזה מעל 90, ולא צריך ללמוד הרבה כדי להוציא 100), וזה כ"כ מעצבן שכבר לרוב האנשים כאן יש חופש, ורק אני תקועה עם 2 ההתחייבויות האלה, שכ"כ מעיקות עכשיו.

נדמה לי שעוד שבוע הן כבר יעברו, עוד אין תאריך ריאלי לבגרות, אבל אני מניחה שזה יהיה במהלך השבוע הבא. המורה רוצה עבודות מוגשות כבר ביום ראשון. פאק איט.

ומהקונצרט אני נפטרת מחר. כ"כ קרוב, וזה טוב, אבל כ"כ מלחיץ.

אני יותר מדי נלחצת מדברים. באמת. כל דבר. כמעט כל דבר שאני צריכה לעשות והוא מעבר ללהתבטל בבית, אני נלחצת ממנו. זה מעיק, זה לא כיף, וזה לא טוב למערכת העצבים שלי.

נלחצת ממבחנים בעיקר. אבל בשבילי כמעט כל דבר הוא מעין מבחן. הקונצרט הוא מבחן של מה שעשיתי השנה (וכשאני לא בטוחה בעצמי, והשנה יש לי סיבה לא להיות בטוחה בעצמי, הרי לא השקעתי אפילו רבע ממה שאני משקיעה בד"כ). כל מיני מפגשים עם אנשים הם גם מעין מבחן שכזה. אנשים בוחנים אותך על הכל. שלא נדבר על מבחנים אמיתיים שכאמור עוד לא הסתיימו בשבילי. אפילו התמודדות עם דברים זה מבחן. שונאת את זה.

שונאת שונאת שונאת.

לא רוצה לחץ. רוצה חופש, רוצה לנשום. רוצה לשכוח מכל ההתחייבות שיש לי, ולא נראה לי שזה יעבור אפילו בקיץ.

יש לי כ"כ הרבה דברים שאני צריכה לעשות ולהחליט עם עצמי, שלא נראה לי שהכל ייגמר בקיץ.

ואני לא יכולה לספר את זה לאנשים לידי. לפחות לא עכשיו. ואנשים סקרנים. ולי סתם לא נעים להתחמק מדברים. כל מיני דברים שאני צריכה לסדר אותם כבר המון זמן, והגיע הזמן לשם שינוי.

תמיד חשבתי שמעבר למסגרת חדשה, יתן לי את האופציה להשתנות, מכל בחינה אפשרית, ובד"כ לא עשיתי את זה. לא רוצה לברוח מהאנשים שהכרתי עד עכשיו, לא רוצה לנתק קשרים כמו שעשיתי אחרי היסודי. אבל רוצה סוף סוף לשנות דברים. וגם קצת מפחדת. מהדרך שאני אצטרך לעבור עד אז. והאם הכל יצליח. ומהעובדה שהכל ייקח הרבה יותר זמן ממה שחשבתי. ועד שהכל יעבור, יעבור כנראה גם הקיץ. ואני רוצה להנות בקיץ, ולא לחשוב על דברים.

ואני כל הזמן נזכרת בלילה ההוא במאי שעבר. איך שהיה כ"כ כיף לבד ליד הים. איך היה כ"כ טוב, והדבר היחיד שעבר לי בראש בלילה הזה היה "עוד X זמן נשאר לי עד שאני חוזרת הביתה, וכשאני חוזרת יש לי לסיים את הפרוייקט במחשבים שאני צריכה להגיש למחרת בבוקר". אני כ"כ לא רוצה את זה, אבל זו הדוגמה הקלאסית למה שאני עושה לעצמי בד"כ. מזוכיסטית שכמוני. צריכה ללמוד להנות מדברים, בלי לחשוב על הדברים המלחיצים. ובד"כ לא מסוגלת. הצלחתי רק פעם אחת עד עכשיו. לפני כחודש, וגם זה היה בים. ולא האמנתי על עצמי שלא עברה לי המחשבה של "עוד מעט זה נגמר", אפילו פעם אחת בראש. אבל עכשיו, כשאני יודעת על כל הדברים שאני צריכה לעשות בקיץ הזה, אני כ"כ לא רוצה שכל משהו טוב ומהנה שאני אעשה (בתקווה שבאמת יצאו לפועל התכניות הבסיסיות של 2 נסיעות לת"א ["מפגש הפסגה" ^.~ ואולי לפגוש עוד אנשים טובים שירצו לראות אותי] והנסיעה לאילת) ילך לפח רק בגלל הראש המעוות שלי, שחושב על יותר מדי דברים בו זמנית, ובטוח יחשוב על כל מיני דברים שאמורים להלחיץ אותי.

לחץ.

שונאת את זה.

20:50  עריכה.

והדבר הכי דפוק בכל זה, שאפילו אחרי שכתבתי את הפוסט הזה, וכמעט הכל בחוץ, זה לא עושה לי אפילו טיפה טוב. ולחשוב שפעם להוציא הכל החוצה היה עוזר לפעמים. עכשיו אפילו זה לא עוזר. יופי, תמשיכי להיות לחוצה בגלל שטויות. זה יעזור. מטומטמת.