הממ.

ברכותי לעצמי.

היום דפקתי את המערכת.

[לצערי המערכת לא כוללת את בראד פיט וחבריו. דאמ.]

הלכתי לעשות מועד ב' באנגלית למטרה אחת בלבד. לעשות שאלון F ולהוציא בו 100. טוב, 98 אבל נטו בשאלון. אני צריכה סופי 99 בשאלון הזה, ואז, לפי החישוב שאמרו לי, יהיה לי ציון מקסים שיתנוסס על תעודת הבגרות שלי (איתה אני אנגב ת'תחת, בסדר מוח.) ויציין 100 במקצוע אחד ויחיד בשם אנגלית.

עזבו. באמת שאין לי מושג. פשוט מאז שאני קטנה החוג הראשון נראה לי שלמדתי היה אנגלית. תמיד הייתי קצת יותר טובה מהרוב בכיתה באנגלית (לפחות ביסודי, והיו כמה בערך ברמה שלי..). וגם בחטיבה התרגלתי למאיות במקצוע הזה. ככה זה. כוחו של הרגל. ואני והאובססיביות שלי לדברים גרמו לי לתחושה שגם בתיכון אני רוצה 100. ועכשיו- בבגרות? ומדוע לא?

הוצאתי 100 בשאלון G, וכן זה עושה מעין תחושת היי שכזו, אז למה לא להוציא 100 גם בFאקין שאלון F?

קיצר, היה לי 93 סופי לשאלון הספציפי הזה. לא רע, לא מזלזלת. זה טוב מאוד. אבל תהיתי לעצמי, במיוחד אם אימא שלי לא מתנגדת ודווקא משתשעשעת לא פחות ממני מהרעיון של לעשות חוזר, למה לא?

הלכתי. עשיתי. גמרתי [לכתוב.]

אין יותר בגרויות.

נקודה.

סופית.

לא משלימה כלום.

לא משנה כלום.

לא עושה חוזרים.

לא משפרת.. במיוחד בלי מגנים..

נאדה.

פיניטו.

אין יותר בית ספר.

שמח ועצוב ביחד, אבל עזבו. נכון ליום הזה, די שמח.

אח"כ נבכה.

איך הלך בבגרות עצמה? לא רע. תמיד הולך לא רע. אני ואנסינים זה שילוב מזעזע, ככה שלי זה בחיים לא טוב. רק עניין של מזל. כתבתי מילים פלצניות בחיבור. אם זה עזר בG שיעזור גם הפעם. במקרה הכי גרוע יש לי 98 סופי. not bad at all

אחרי הבגרות נתתי לג'ולי לכתוב לי בספר זכרונות. היא כתבה יפה.

אם אני אסכם את הזכרונות הכי טובים שכתבו לי עד עכשיו הם של: (טוב, אני סתם אדרג את כולם)

ענבל (שכתבה פשוט מעולה)

ארז [ו/או א'] (שפשוט היה מצחיק)

ג'ולי (שפשוט כתבה מהלב)

ליז ושוקי (נו, הם מכירים אותי יותר מהשאר, הם כתבו נחמד)

[-לנה,עדן ואלן עוד יכתבו לי בהמשך, רציתי לתפוס אחרים כל עוד אני בביצפר-]

ריצ'י (שיצא כ"כ טוב למרות שהוא אמר שהוא לא יודע לכתוב זכרונות, איכשהו יצא מבדר)

איתי [ו/או ד'] (שגם התחמק בצורה מעולה, ואפילו הברכה שלו לוותה בקטע משעשע שהוא עשה בזמן שהוא כתב את זה, וייזכר לעד.)

קלסו (שאיכשהו אנוכי ולנה הצלחנו לגרום לו לכתוב לנו משהו. שפשוט ציטט לי שיר של איירון מיידן כי הוא טיפש ולא יודע לכתוב דברים ("לסקעי" XD) אבל איכשהו, לפחות חלק ממילות השיר, די מתאימות למצב, אז גם אם זה במקרה, יצא יפה.)

המורה לפיסיקה (כי היא הראשונה שאיחלה לי את הדבר הכי חשוב בחיים [אהבה] )

מיה (אוי שכחתי אותה באמצע, היא בסדר, באמת, היא אחלה. אין לי ממש איפה למקם אותה, אבל אי שם באמצע)

עדי הקטנה (נו, השתדלה. לא מכירות כ"כ אישית, אבל שרדנו כיתת מתמ')

הכבשה הקטנה (4 שורות ואפילו בלי חרוזים >.< טוב, די זירזנו אותו ככה שקשה לשפוט)

וביפ, אחרון, כי זה פשוט גרוע ("לסקאיוצ'קה?!" אז מפה זה התחיל... שכתב לי פשוט טו דו ליסט שכלל בעיקר לתקן את המחשב. lame, so lame)

אניווי, אם אותו ספר זכרונות עסקינן, התכוננו נא אנשים יקרים, או לפחות אותם אנשים שרוצים לפגוש אותי במהלך התקופה הקרובה, מהסיבה הפשוטה שגם אתם תיאלצו, תיאנסו ותוכרחו בכוח רב ומלקות קשות להשאיר את חותמכם בו.

ראו הוזהרתם.

(me? I'm an angel!)

ונחזור למהלך היום. אחרי הבגרות ישבתי מעט עם לנה בחצר לפטפט. ואח"כ אימא שלי הגיעה ונסענו לבית קברות. התהליך השגרתי הזה של לבקר במספר מצבות, ושל סבא שלי בעיקר הוא כ"כ לא נתפס עבורי.

כל הקטע של ביקור מצבות הוא בסדר. אפעם לא היה לי רע מזה.

היום פשוט התחלתי לחשוב על זה אחרת. טוב אז לא היום, עוד מהפעם הראשונה, אבל היום החלטתי לנסות להעלות את זה לכתב כדי להבין כמה מחשבות.

אין לי בעיה עם עצם קיום המצבה.

אני רק לא מבינה אנשים שהולכים לשם בתדירות כלשהי רק כדי לבקר מצבה.

סלחו לי, אבל אני לא צריכה קבר ומצבה כדי לזכור ולהיזכר בסבא שלי. אני לא צריכה פיסת שיש ופרחים כדי לזכור אותו. הוא אפילו לא רצה פרחים ליום הולדת. אני זוכרת אותו יותר ביום-יום מאשר ברגעים שאני נמצאת בבית קברות. החיבור של האדם ושל הקבר פשוט לא נעשה לי בראש. זה פשוט לא ככה.

אני לא צריכה ללכת לשם כדי להיזכר בו. זה פשוט לא איך שאני מקבלת את הדברים האלה.

ומצד שני, גם עברה לי המחשבה הכה בלתי נתפסת הבאה, מיד אח"כ. עם כל הזכרונות והתחושות והכל, דבר בלתי נתפס כרגע, זה שמה שהיה פעם הגוף שלו, נמצא בעצם מאחורי אותה מצבה. מאחורי אותו שיש. גוף שכנראה כבר נרקב לאיטו. העיניים הכחולות כמו השמיים כבר אינן, ובכלל, האדם שיש לי בראש, שוכב חסר חיים מאחורי לוח שיש שנושא את שמו ושני תאריכים בחייו.

זה כן נתפס, זה לא שאני לא מבינה את זה.

פשוט שתי המחשבות האלה, שעברו ממש אחת אחרי השנייה בראש, היו פתאום כ"כ חזקות באותו רגע. לא יודעת להסביר.

יש דברים שעם כל יכולת הצפייה שלי מהצד, פשוט נוגעים בי יותר מדי.

אחרי זה, בעצם לפני זה, התקשרתי לליז כי חשבתי שהיא בסביבה, ויכולתי להיפגש איתה ולשרוף כמה שעות (במהלכן יכולנו להישרף בים). אך הגרציה המדוברת, לא נחכה ברדיוס המתאים ואי לכך ובהתאם לזאת, נסענו עם אימא לבנק (הו, נהגתי חזרה הכל! וויפי!) לסדר כמה דברים והבייתה.

ניסיתי לנוח. לא ממש הצלחתי. עוד בלילה לא יכולתי להירדם, ועוד קמתי ב7 וחצי. אני בטוחה שישנתי פחות מ5 שעות. :(

בסביבות 3 קיבלתי טלפון מלנה.

מזל"ט נשמוחס! [הילדה קיבלה 100 בשאלון במתמ'. ועקב זאת הילדה פנויה בערך עד סוף השבוע לפחות, כי היא לא עושה מועד ב', מה שאומר, יותר אופציות להיפגש עם חברות!]

בלה בלה בלה, פקה פקה פקה. נפגשנו בקניון פה כי היא במילא הולכת אח"כ לאחותה.

בזבזנו שם בערך 4 שעות (אחרי חתיכת איחור שהיא הצליחה לדפוק לי. שמעו אנשים, אני שונאת כשאני מאחרת. אני סובלת פעמיים, כי גם אתם סובלים ולי יש חתיכת ייסורי מצפון על איחורים שבאמת חבל"ז. אניווי, לחכות ללנה בקניון בסביות חצי שעה איז נוט פאן את אול! אבל חפיף -_-)

הלכנו למק'דונלדס. כ"כ מוזר לשבת עם חברה בסניף אחר מההוא שתמיד שרצנו בו אחרי ביצפר. חיחי. היה מבדר העברנו שם ת'זמן עד שהתחלתי לדבר בקול צרוד וחולני (הלוואי ולא הצטננתי שם באמת) ונהיה לי קפוא מהמזגן אז שוטטנו לנו ומצאנו ספסל. עד שהגיע תינוקת קטנה שטיפסה עליו, נתנה פלוץ אדיב מאחורי לנה, וברחנו משם (היתרון באף סתום!). שוב שוטטנו, עד שהגענו לחנות של אייס, שם מצאנו נדנדות גינה בסגנון הזו שלנה אנסה כשהיינו ביומולדת של ליז. אז התיישבנו על אחת, שבמילא הייתה בצד. היו לנו 2 דקות של תהילה. אח"כ הגיע שומר רוסי שמן שגירש אותנו באכזריות משם.

המשכנו לפטפט בספסל אחר.

נושאי השיחה לא יפורטו. רק נאמר שהופסתי כמה דברים לto do list שצריכים להיעשות בקרוב. לא הכל כמובן, ולא כל הדברים שבקרוב פורטו, פשוט יש דברים שמשכתי יותר מדי זמן, והגיע הזמן לעשות אותם.

נקודה, נכון לבינתיים, לגבי הנושא.

אגב, אם לנה בכל זאת כן תגיע לקרוא את זה,

Thank you darling.

:)

אנחנו בהחלט צריכות לעשות את זה יותר. ("זה", זה באמת לא מה שאתם חושבים.)

הלינק הבא הובא לידיעתי בסביבות השעה 1 בלילה כרגע, בחסות טוליפ שירותי בידור (ועיצוב פרטי P:) (ע"ר)

http://news.walla.co.il/?w=//745238

חיחי.

כיף להם, לממזרים האלה בקנדה.

הצילו.

למה הסתבכתי עם זה?

הממ... first visitor comes here in two days.

less than 48 hours

creepy

I shouldn't do it

>.<

טוב, הממ... קודם נראה אם אימא שלי תרשה לי לצאת מהבית.

אבל.. .אבל... זה הזוי. זה מטורף.

אני... לא חושבת שאני מוכנה בכלל לפגוש אותו...

למה הצעתי את זה?

למה הוא הגיב ברצינות?

הוא אף פעם לא מגיב לזה ברצינות..

ררררררר....

שיט.

הממ...

טוב, האלטרנטיבה שלי זה לעזור לניקיון יסודי בבית.

יהיה בסדר. *נשימה, נשיפה*. אני כן יכולה לבדר אנשים לבד בעיר הזאת. (למה אף פעם לא באמת עשיתי את זה?) תמיד יש פעם ראשונה.

אאאאאההההההה!!!!!

[

הפוסט נשלח בסביבות 2:00.

עריכה: 2:30

למה לעזאזל מתנגן לי עכשיו השיר wish you were here של within temptation ?

אני לא רוצה לחשוב על זה.

לא רוצה לחשוב על זה ככה.

לא רוצה לא רוצה לא רוצה.

לא צריכה את זה.

ארג.

רק שאימא לא תעשה בעיות...

ושלא יהיו בעיות בכלל.

]

נאמ, אז אולי נבוא לליז בחמישי בכל זאת?

^.~

אהה.. המשך שבוע מצוין לכולם!

סקאי, נטולת בגרויות, INC