זה היה שבוע ארוך בהחלט.

לא רק שבסופו של כל יום יכולתי להגיד "וואי, זה היה יום ארוך", אלא שגם בסוף השבוע, ובעיקר אתמול כשדווקא הייתי כל היום בבית, חשבתי לעצמי שבשבוע האחרון הספקתי נראה לי לעשות יותר מאשר בשאר החופש.

אז ננסה לזכור הכל, למרות שעכשיו זה כבר קצת קשה, וגם יש לי אך ורק שעה אחת לכתוב על 7 ימים, וזה לא קל, כי הבנתי כבר בעצמי שכשנותנים לי לזיין ת'שכל, אני באמת מסוגלת לעשות את זה הרבה. ואין לי הפעם הרבה זמן לכתוב פוסט, פחות משעה האמת, ככה שנפנה לשיטת הנקודות (שכמו שאני מכירה את עצמי, יהפכו במהרה לפסקאות מפורטות. או שלא.)

יום שני 18/7/2005

10 בבוקר. הפלאפון מתחיל לצלצל ליד המיטה שלי.

לנה.

"היי, מה נשמע? הערתי אותך?"

פאקין בלאט. אני מנסה לישון פה. למה לאימא שלי אין מצפון להעיר אותי, ולאחרים יש?

"לא, במילא קמתי לפני כמה זמן כבר... הכל בסדר נראה לי, מה קורה?"

"אהה.. בסדר. שמעי, אני פה בסביבה, בא לך להיפגש לאיזה שעה-שעתיים?"

"אהה... טוב, בסדר.."

הממ, נאלצתי להתעורר.

החלטתי שאם אני הולכת להיפגש עם לנה, אח"כ אני אלך לדודה התופרת, ואעזור לה לסיים שם את מה שהיא ביקשה ממני.

אי שם ב11 ומשהו, פגשתי את לנה בספורטק. היא שמרה על האחיינית (המושית!!1) שלה. היה נחמד. פיטפטנו על כל מיני דברים, טיילנו עם האחיינית (כשמטיילים איתה, נו, כשמסיעים את העגלה שלה, היא אשכרה מתחילה להשמיע קולות כאילו היא מנסה לשיר. זה כ"כ חמוד!), ואי שם ב12:25 התחלתי ללכת לבית של הדודה. שם עזרתי לה לתפור כמה כפתורים פצפונים לחולצה.

התעכבתי שם קצת יותר מדי, כי די בניתי על לצאת משם תוך שעה, רק שבסביבות 14:20, אחרי 2 טלפונים עקומים מאימא שלי, הצלחתי לצאת משם וליסוע איתה ל... הממ... סופר בסביבה. כל זה לקח ת'זמן שלו, ורק לקראת 16:00 הואלנו בטובנו לחזור הבייתה.

בית. צהריים. ערב. לא זוכרת מה בדיוק קרה, אבל הזמן עבר, אני יודעת להעביר ת'זמן מהר כשצריך.

יום שלישי 19/7/2005

אה, זה יהיה ארוך אם אני אפרט.

נסכם את זה בתיאור הקצר הבא:

-הכניסו כאן את ביקור הבתולין שלי בלונה פארק ת"א-

[ובלונה פארק בכלל]

היה כיף, היה משעשע.

תודה על כך שאני לא בן.

תודה על כך שאני מתחילה להתפקע מצחוק במתקנים שאחרים צורחים בהם.

ותודה על ההנחה שהשיג המישהו שהשיג הנחה, ולחבורת האנשים הדי נחמדה שהייתי איתם.

אה, ותודה שזו לא הנסיעה הראשונה שלי ברכבת.

ותודה שרוב האנשים שהיו צריכים להגיע, איחרו מראש, ככה שכולנו נסענו ביחד, ונחסכה לי דילמה עם איזה חלק ליסוע.

קטע זה אולי עוד יפורט בהמשך.

אני רק יודעת שמאז שחזרתי הבייתה, מת לי הגב. זה התחיל מנקודה אחת, בגובה המשענת של הכיסא בבית, שממנה התחלתי להרגיש שמשהו פה כואב, והמשיך בבוקר למחרת, שחשבתי שהכל יעבור, ולהפך.

ביום רביעי 20/7/2005

מאז שהתעוררתי, ועד לסוף היום, מצאתי עוד ועוד נקודות כואבות בגוף שלי. ואני לא בטוחה שזה דווקא מהלונה פארק, כי אני לא בטוחה שנחבטתי כ"כ הרבה בכ"כ הרבה מקומות.

בכל מקרה, הקטע הלא נעים הוא תחושות של סימנים כחולים, בכל הגב, והידיים, דווקא כשלא רואים אף סימן. זה כואב, ועוד בלתי נראה. אאוץ'. זה ממש לא נעים.

בכל מקרה איכשהו שרדתי.

בבוקר הלכתי יחסית מוקדם (נו, 10-11 אצלי זה מוקדם) לקופת חולים, לעשות אק"ג.

מתישהו בצהריים נסענו-לא ממש בדרך- לקניון, ולדודה התופרת, כי לבעלה היה יומולדת. שיהיה.

אחרי זה, היה לי תור לקרדיולוג (אויש, אני צריכה לסמן קו בטו-דו ליסט שלי). לקח לנו זמן למצוא את המקום, ולקח להם שם זמן לקבל אותי. התור היה ל15:50. נכנסתי רק ב16:40 בערך. אבל זה גם לא לקח יותר מדי זמן. עשו לי אולטרסאונד ללב עם מאכשיר מאגניב שכזה. (אין לי מושג למה אני מתלהבת, זה די דוחה לראות לב פועם באולטרסאונד שחור-לבן, ולדעת שמה שמופיע על המסך זה האיברים הפנימיים שלי, אבל הו וול)

[מדהימה אותי הקלות בה אני מסוגלת להתפשט לפני רופאים, בהיותי שונאת רופאים מושבעת.]

את הבדיקה הזו עשיתי סתם כי אי שם בכיתה ז', האחיות ביצפר שמעו איזה רשרוש שנראה להן מוזר בלב שלי, ושלחו אותי עוד אז לקרדיולוג. אותו קרדיולוג בדק אותי וגילה חור נראה לי בין החדר הימני לשמאלי. או שלא. אבל היה חור בין 2 מקומות בלב, ואמנם הוא היה מאוד מזערי ולא משמעותי אז, אבל היה חשוב לבדוק את זה כמה שנים אחרי, במיוחד אם אני גדלה (וכן, קצת גדלתי מגיל 13, אבל רק קצת) והחור יכול לגדול, ואז זה מתחיל להיות מסוכן. מצד אחד, ידעתי שהכל בסדר, כי כל עוד אני לא מתה, זה אומר שהכל בסדר, נראה לי.. אבל לאימא שלי היה די חשוב לבדוק ת'עניין ולהירגע, אז בדקנו.

והכל בסדר. אני לא חולנית עד כדי כך. הרופא אמר שכן, שומעים את הרעש אבל עכשיו אפילו את החור ההוא לא רואים ממש, והכל בסדר, ושווה לבדוק שוב רק אולי עוד 10 שנים..

טוב נו, הכל בסדר.

אז אם הילדה חיה, למה שלא נסחוב אותה לקנות חלב ובזיליקום, נשאיר אותה בתחנת אוטובוס נידחת, וניסע?

טוב, אימא שלי הייתה צריכה כמה דברים, ובמקרה היא גם מאוד איחרה לאיזה ברית מילה שהזמינו אותה אנשים מהעבודה, והנוכחות די חובה. אז ננטשתי לבד, בחום האיום והנורא של יום רביעי שעבר, מחכה לאוטובוס, עם 2 שקיות ששקלו לא מעט בסה"כ. והאוטובוס מן הסתם לא הגיע מהר... נוט נייס. אבל אי שם ב5 וחצי כבר הייתי בבית.

לבד.

בית לבד זה נחמד מאוד.

בית לבד לשעתיים וחצי זה אחלה.

וזהו. עד שאין עוד בית לבד.

יום חמישי 21/72005

אני תוהה איפה הייתי ביום הזה.

כי בטוח הייתי איפושהו ועשיתי משהו ועכשיו אני כבר לא זוכרת.

*חייבת להיזכר*

עריכה של יום חמישי: נו, עכשיו כבר יום שני, אבל נזכרתי!

יום חמישי, הייתי אמורה בתכנון הראשוני לקום קצת מוקדם מהרגיל, לסדר קצת ת'חדר ואח"כ ליסוע לדודים ביקנעם.הנסיעה ליקנעם התבטלה, אז במקום זה נסענו לאיזה מקום בנשר שהיו אמורים להיות בו מבצעים על מלא חנויות. רק שזה לא עזר לי הרבה (ההוניגמן שם היה רק לילדים, והייתה בחנות אחרת חצאית ב50%, אבל זה עדיין עלה מעל 100 ש"ח, למרות שהיא הייתה יפה, לא קניתי אותה עדיין. נעשה קניות כאלה אחרי אילת). סתם הסתובבנו באיזור, ואח"כ נכנסנו לשופרסל הענקי שם. הדבר שתמיד הכי מבדר אותי שם, זה כל הדיילות טעימות שם. בזבזנו על הטיולים באיזור את כל הצהריים (מ2 בערך עד 6 וחצי), מה שאומר שלא אכלנו כלום מהבוקר. הדבר החביב הוא, שמסיבוב אחד של טעימות בכמה דוכנים, אני נהיית שבעה עד סוף היום. [אוכלת חינם או לא? P:] בקושי קנינו שם משהו ובאמת חזרנו מאוחר לקראת 7.

יום שישי 22/7/2005

הממ. בוקר-צהריים-בית.

ערב, הלכתי לראות את "מלחמת העולמות". סרט טוב בהחלט.

לילה. לנה שלחה לי הודעה כשהייתי בסרט. טלפון מאוחר יותר, הסביר לי שהיא מזמינה אותי לבוא איתה ועם אנשים (שוקי,יוני,טל) לסנוקר.

אז תוסיפו לשבוע הזה עוד ביקור בתולין בסנוקר. לא פלא שמתישהו באמצע הערב נפלט לי משהו נוסח: "טוב, פעם ראשונה שלי בלונה-פארק, פעם ראשונה שלי בסנוקר, עם מי אני צריכה לשכב עד סוף השבוע?" בכלל היו לא מעט פליטות משעשעות שם.

"oooh it's a long stick" - אני

"yeah, i've got a long stick too" - שוקי

"no, but this is reeeeeeeealy looooong stick" - אני

ועוד כאלה...

"well, i can do many things with sticks, but NOT THAT!" (וה"דאת" האחרון בהחלט התייחס למשחק -_-)

אני גרועה בסנוקר. אני כ"כ מפחדת לפגוע בכדור הלבן האומלל. אני לא בנאדם רשע. עכשיו אני מתחילה להאמין לכל האנשים שאי פעם אמרו לי שאני לא בנאדם אלים, כאילו דמיט, להרביץ מספיק חזק לכדור אני לא מסוגלת. טוב, אבל תמיד יש פעם ראשונה. אח"כ קצת השתפרתי. לא שאני כבר לא גרועה, אבל תנו לי להרגיש קצת טוב.

יום שבת 23/7/2005

התחלתי בסידור חדר קצת יותר מעשי.

השתעשעתי עם הרעיון שהקרובים מארה"ב עוד באמת עלולים להזמין אותי איכשהו לבקר אצלם עוד אולי שנה, או מתישהו. (dream on) אם זה יצא, כ"כ בא לי לפגוש איזה סלבריטי שם [i'll never grow up]. סתם, כי זה בטח יהיה נחמד.. להיתקל במישהו ברחוב.. 

בערב, ראיתי את "כנופיות ניו-יורק". פספסתי סרט אחר שהיה לפני כי נרדמתי "רק ל5 דקות".

הו, וול.

יום ראשון 24/7/2005

השולחן שלי קצת ריק כרגע, למרות שצריך להחזיר לו כל מיני דברים שהיו עליו. אבל כבר משהו.

אני לא אגזים אם אומר שבמהלך היום, נכנסתי [וקראתי לפחות פוסט אחד] ללפחות 120 בלוגים. בררר... רשימת המועדפים עלתה מ-56 ל-70. עוד יותר בררר...

בערב שלחנו מייל לארה"ב. בתודה על הצ'ק ששלחו לכאן. מעניין אם הכתובת עדיין פעילה. הוא נתן לי אותה כשהם היו פה לפני כמה שנים טובות. [יכול להיות שאפילו כשהייתי בכיתה ז'.. oO]

שיהיה, בבית קשה להשיג אותם.

ערב, משחק מכור [די הם טובים, פשוט טובים.]

לילה, לקרוא קצת ולישון.

הוי, זה יצא קצר מדי יחסית לשבוע מפוצץ בדברים. מסתבר שבאמת לא היה לי מספיק כוח לפרט הכל.

טוב נו, היה טוב וטוב שהיה.

תכניות לשבוע הזה:

יום שלישי - מפגש פסגה בת"א.

יום רביעי - להוציא לאנשהו את כל הבנות (בהתחלה התכנון היה לבוא אליי, אבל אני בספק האם זה יצא לפועל.)

יום חמישי- בית.

יום שישי - צ'רלי במפעל השוקולד (או איך שלא תרגמו ת'שם של הסרט לעברית)

יום שבת - סידור דברים לנסיעה. יציאה לאילת. (:

Have a nice week