יום שלישי (AKA אתמול) נקבע עוד שבוע מראש (ובעיקרון, עוד מחופש סוכות..) למטרת "מפגש פסגה" של כמה אנשים הידועים כאן פחות או יותר בכינויים פטל, די ומיקי. דיברנו על מתי יהיה נוח לכולם, והחלטנו להיפגש אתמול ב-2 בעזריאלי.

בתכנון המקורי, הייתי אמורה לקחת רכבת שתגיע לשם קצת לפני 2. רק שזה לא יצא (בגלל ענייני בנק שכאלו, שהיה רצוי לסדר לפני היציאה לאילת..) אז חשבתי לקחת רכבת שיוצאת קצת אחרי 1 ומגיעה קצת אחרי 2. ה"קצת" התברר כחצי שעה. -_-

למזלי לקחתי איתי ספר ("לעולם-לא-עולם"), ככה שלפחות לא השתעממתי בנסיעה.. למרות שמשום מה, גם בפעמים קודמות, איכשהו אפעם לא השתעממתי בנסיעה, גם אם לא לקחתי איתי כלום. (בעצם, זה לא קרה הרבה. בפעם הקודמת למשל לקחתי את ליז, שזה דבר מבדר בפני עצמו, וקודם גם נסעתי עם אנשים.. אבל עדיין..)

כשהגעתי התקשרתי לדי, כדי שתכוון אותי לאיפה-שהם-לא-היו. רק שאי שם באמצע, כבר אחרי שהבנתי איפה הם והתכוונתי למצוא אותם לבד, מיקי לקח ת'טלפון ואמר שהם ירדו למטה. טוב נו, פחות עבודה בשבילי. J חיכיתי חיכיתי חיכיתי. בהיתי בהיתי בהיתי (עשיתי את זה די הרבה במהלך היום, ככה זה כבאים למקום יחסית חדש, פתאום מנסים לשים לב לכמה שיותר דברים..). ואז ראיתי משהו שחור וגבוה מתקרב אליי (זה המקום לציין שבלי משקפיים, אני מקרה אבוד בלזהות אנשים מרחוק), וניחשתי שזה מיקי. הניחוש היה מוצלח, רק שבשלב כלשהו, עוד כשראיתי הולך, ואח"כ עוד כשהוא התקרב, שמתי לב למשהו מוזר. הוא היה לבד. משמע- שאר האנשים נאבדו לו אי שם בדרך. אז התחלנו ללכת בדרך ממנה הוא בא, ולאחר מספר מטרים, מצאנו את האבידה – פטל ודי, שהייתה גם עם יובי שדי נשאר איתה עד הסוף המר (אבל על כך בהמשך). כשוידאנו שכולם במקום, קיבלתי סמל זיהוי בצורת צמיד/חוסם עורקים קטן אך חביב שמיקי הכין מחומרים שסחב ככל הנראה מהקייטנה בה הוא עבד.

עלינו אח"כ קומה אחת או שתיים למעלה כי פטל ומיקי היו רעבים. במשך עלייה של בערך 2-3 דקות יותר מדי אנשים שמכירים את מיקי, נתקלו בו. דבר שגרם לי בשלב כלשהו להכריז על חוק חדש: "מעכשיו, לא משנה מי עובר פה, כמה אתה מכיר אותו, כמה הוא החבר הכי טוב שלך או של הסבתא שלך, אתה לא אומר לו היי. או שלום. ולא מסתכל לכיוון שלו אפילו." מיותר לציין שהוא לא הקשיב לי, אבל הו, וול. פטל פתחה לו בדרך את התיק, שזו נקמה נחמדה. באיזור האוכל די מצאה שולחן ריק שהתנחלנו בו. די שלפה מצלמה וניסתה לצלם אותנו. משום מה בזמן שלא שמתי לב, היא הספיקה לצלם גם אותי K, בנוסף לשלל צילומי צלחת האוכל של מיקי, יד/מרפק/שיער של פטל והיד החוסמת-מצלמה של יובי (למרות שנראה לי שהצלחתי לצלם אותו עם המצלמה של די :P). החלטתי לצלם משהו גם, כי נזכרתי שסחבתי איתי מצלמה, עם פילם יחסית חדש (יש בו סה"כ נסיון אחד או שניים לצלם ירח מלא) שמן הסתם צריך לבזבז! אז הממ.. יצאתי משם בערך עם 2 תמונות של אנשים אוכלים (או מתחבאים אחד מאחורי השני. את זה אני אצטרך לראות אחרי הפיתוח). פטל הייתה רעבה, אז מיקי תרם לה אגרול, אותו היא החליטה לאכול בדרך מיוחדת ומבדרת ביותר. אח"כ הספקנו איכשהו לחטט אחד לשני בארנקים ולחלק בינינו כמה דברים כאלה של מקדונלד'ס (יש לזה שם?) שלפטל היה בכמויות מהעבודה. צחקנו קצת על דברים ממשחק מכור, פטפטנו קצת, ואז די הציעה לעלות לגג.

אז עלינו לגג.

בגג, התנחלנו על מקום משיש. דבר אבסורדי בהתחשב בזה שהספסל שהיה חצי מטר מאיתנו, היה הרבה יותר קר מאבן השיש. פטל עשתה סריקה של האיזור (עדיין לא ידוע למה בדיוק), ואז מיקי שלף את ה... נצנצים שלו! כם, מסתבר שקייטנות הן מקור טוב לחומר טוב, הקרוי נצנצים. ונצנצים זה יופי. במיוחד שקית לא קטנה במיוחד של נצנצים קטנים, עגולים וכסופים. במהרה התחיל שם קרב נצנצים עקוב מדם ודמעות (נכנסו לי לעין, ואני חוששת שאני לא היחידה), רוב רצפת הגג הייתה מלאה בנצנצים. ניסיתי לצלם אנשים, וגם מהמצלמה של די. פטל ציוותה עליה לצלם את מיקי ואותי באיזה פוזה מוזרה, שגם את המטרה שלה עדיין לא הבנתי (נו, אני עילגת, זה לא חדש.) אבל אני מניחה שבקרוב יהיו תמונות, נברר את זה. בשלב כלשהו, הצלחתי לשפוך את כל הנצנצים שהיו לי ביד על העורף של מיקי *מוהאהאהאהא* ומן הסתם היה קשה להוציא אותם.

ואח"כ.. עברנו לשלב הקרב מול פורום הדגים.

[אבל על כך, בפעם הבאה.]