הידעתם?

שבוע באילת בלי מחשב, בכלל לא נראה כמו נצח.

רק אי שם בסוף השבוע התחלתי להיזכר ש"היי, יש לי בלוג! וואו, כמה זמן לא כתבתי שם.. בטח כל האנשים שכחו מי אני בכלל.. היי, את זה יהיה נחמד לכתוב שם!" וכו', וגם המחשבה הזו עפה לה עם הרוח (מהמזגן יקיריי, רוח באילת זה רק מהמזגן.)

וטוב, הבטחות (לא זכור לי שבאמת הבטחתי, אבל שיהיה) צריך לקיים, אז ברוכים הבאים לפוסט הלא-מוגדר שמטרתו היא לסכם כמה שניתן את החוויות מאילת 2005 שלי. J

יום ראשון 31.7.2005

יום ראשון בעצם, מתחיל בנסיעה, שיצאה בערך ב12 בלילה שבין שבת לראשון. קודם כל, אבא של לנה אסף אותנו לתחנה המרכזית. ואז גם גיליתי שלנה הסתפרה. *התלהבות* ,כי ממש מתאים לה הקצר החדש. J

האוטובוס יצא די בזמן, שזה כבר סבבה. ישבתי עם לנה יחסית מאחורה. השארתי את אימא של בחבורה של בנות יחסית מקדימה (טוב, זה לא בכוונה, זה פשוט המקומות שנשארו.. K)

היה בסדר בנסיעה. בעצם, הכל היה טוב: פטפטנו, שמענו קצת מוזיקה בMP3 שלה, שוב פטפטנו וכו' וכו'.. עד בשלב כלשהו, קלטנו שעברו כבר יותר משעתיים של נסיעה, ואחת הבנות (שאח"כ גיליתי שעונה לשם אולגה, ועוד יותר אח"כ גיליתי שהיא גם לומדת בביצפר שבו גם אני למדתי, רק איזה שכבה או 2 מתחתינו) מאחת החבורות מאחורינו לא סתמה ת'פה במשך כל הזמן הזה. ולילדה עוד יש חתיכת קול חזק, שאין לי מושג איך לא שמעו עד קדמת האוטובוס. בכל אופן, מיותר לציין שהילדה הזו עלתה על העצבים לכל הסביבה. בשלב כלשהו, אפילו לחברים שלה היא הפריעה (דבר שכמובן לא גרם לה לסתום). אני ולנה סגדנו לאיזה איש אחד שישב לפנינו, והתחיל לצעוק עליה שתסתום, אי שם בסוף הערבה, כי כבר באמת נמאס. היא סתמה ל5 דקות. אח"כ התחילה לדבר שוב. בכל אופן- זה היה בהחלט לילה לבן.

זריחה אילתית שונה מזריחה בשאר הארץ, שבה פתאום רואים שמש משומקום. שם האפקטים באמת יותר יפים עם כל הרי אדום וזה... נחמד.

מהתחנה המרכזית באילת, לקחנו אוטובוס למלון.. ("קלאב-הוטל", לסופר-סקרנים..)

במלון, כרגיל, אפחד לא נותן חדרים ישר ב6 ומשו בבוקר, אז ישבנו עם לנה ליד הקבלה, עם כל התיקים, מנסות לישון על שולחן עץ. לא הלך ממש.

בערך ב7 וחצי (אולי אפילו טיפה לפני) קיבלנו חדר. 2060. סטודיו. יותר מגניב מהסוויטות שם, רק להשכלה כללית. אמנם נכנסים לשם 3-4 איש, אבל יש לנו ג'קוזי ומיטות מתכוונות אז screw the universe.

כשנכנסנו לחדר, ללנה הייתה הפעולה הכי בריאה: לראות את המיטות המתכוונות, ולהיזרק בנונשלנטיות על אחת מהן. טוב כן, תאמינו לי שאחרי לילה חסר שינה, ועוד ציפייה של שעה ומשהו לחדר, בהחלט גרמו לרצון היחיד שלנו באותו בוקר להיות מיטה.

נמנמתי איזה שעה בערך, אולי קצת יותר.. לא זוכרת ממש. אבל אני כן זוכרת שאי שם ב9 וקצת, כשהתעוררתי, נזכרתי לפתע שאוריה סיפר לי שאמא-שרון נמצאת כרגע באילת, וזה כנראה היום האחרון שלה. אז שלחתי לה הודעה. והיא שלחה לי הודעה. ואז התקשרתי אליה ודיברנו קצת. לצערי לא יכולנו להיפגש כי היא הייתה בהרודס (בקצה הטיילת אם אני לא טועה, וזה יחסית לחום של אילת, רחוק), ובדיוק הסתדרה עם כל המשפחה כדי לעזוב (או ככה לפחות הבנתי..).

בערך ב9 וחצי- 10 גם לנה התחילה להתעורר, ושתינו הלכנו לסופר שם כדי לקנות משהו לארוחת בוקר. יצאנו משם עם מיני קרואסונים ובקבוק שוקו יטבתה [לא אכפת לי לעשות פרסומת, כי הוא המועדף עלי. והוא גם הכי שווה שם, גם כי הוא זול יחסית לכאן (אני מניחה שיורד משמעותית מחיר ההובלה..) וגם טרי יחסית.]

אחרי האוכל, התחלנו להפעיל ת'ראש לגבי מה עושים היום, והאם יש לנו כוח ליסוע לפארק המצפה התת-ימי. בעיקרון, באחד הימים היינו אמורות ליסוע לשם, ותהינו האם ליסוע בראשון או בשני (כי ידענו שבשלישי זה לא ילך, וברביעי לנה כבר עוזבת, אז עדיף להישאר בסביבה).

החלטנו שניסע באותו היום, ואי שם לקראת 11 (אם אני לא טועה..) יצאנו לתחנת אוטובוס, כי הבטיחו לנו שבא אוטובוס בכל שעה עגולה (או לפחות יוצא מהתחנה המרכזית, שממנה עד המלון שלנו זה 5 דקות של נסיעה מאוד איטית). חיכינו חיכינו חיכינו. ושוב חיכינו. נראה לי שחטפנו את רוב השיזוף רק מלעמוד בתחנה. כבר חשבנו לקחת מונית, עד שראינו את קו 15 נוסע בכיכר לכיווננו..

ופונה ישר לאיזור המלונות שליד הטיילת! >.< דבר שבכלל לא לפי המסלול שלו.

אחרי שהתחלנו להוציא קיטור (ולא רק בגלל החום), הוא החליט לבוא איזה 10 דקות אחרי אלינו. עכשיו, בכל מקום אחר, 10 דקות היו שטויות. אבל זיכרו את הדבר הבא: כשאתם באילת, בחוץ בשמש, כל שנייה מרגישה כמו נצח, וכל דקה כמו משהו יותר ארוך מנצח *סילחו לי, התחכום נמס ממני בזמן כתיבת הסיכום*.

למצפה נכנסנו די מהר, ואחרי כמה דקות של שיטוטים ליד האקווריומים הראשונים (לנה: "יייייאאא! צבים!") הלכנו לאושנריום. באושנריום כבר יצא לי להיות פעם-פעמיים. מזמן. בכלל, לא הייתי במצפה די מזמן. זו אחת האטרקציות שהלכנו אליהן בכמה שנים ראשונות, ואח"כ פשוט אין טעם ממש לחזור על זה. בכלל, היינו שם באותו יום רק בגלל אחד המבצעים שהחלטנו לממש ע"י אימא שלי.

הסרט שם עצמו די בסדר. לא השתנה מאז שהקימו אותו.. אבל הכיסאות הזזים- זה תמיד כיף!

אבל עזבו את זה. האטרקציה האמיתית שם הייתה חבורה לא מבוטלת של תיירים בריטים-אוסטרלים-יצורים מדברי אנגלית עם מבטא לא סקוטי. הם עמדו עוד בתור שורה לפנינו, ואני ולנה ניסינו לצותת לשיחה שלהם. היה משעשע. הם דיברו על יותר מדי דברים שאני לא זוכרת עכשיו.

בתוך האולם עצמו, ישבו "שורה" (זה לא באמת שורות) לידנו גם תיירים. אחד מהם התחיל כ"כ לצרוח כשהכיסאות זזו שפשוט לא הפסקתי לצחוק עליו, או לנסות להשתיק ת'צחוק של עצמי עד סוף הסרט. הוא פשוט כל הזמן צעק מהתלהבות, וגם אלה שישבו מאחורינו המשיכו לפטפט בהתלהבות מכל העניין, שזה איכשהו היה יותר מבדר מהסרט.

כשיצאנו מהאושנריום (אוך, תודה להם על חצי השעה עם המזגן!),הלכנו לראות את האכלת הצבים (לנה:"ייייאאאא! צבים!".... "יייייאאאאא! תראו איזה גדול! איזה חמוד! איזה קטן! איזה פיצי! איזה מאמי!"). צילמנו קצת את הצבים (לנה סיימה פילם -_-), והמשכנו הלאה לכיוון כל מיני חנויות קטנות שיש שם בדרך למצפה התת-ימי עצמו. בחנות המזכרות הגדולה בזבזנו לא מעט זמן (כי טוב, תמיד יש שם את הדברים האלה שכיף להסתכל עליהם ולעבור ממדף למדף). לנה קנתה 2 גלויות תלת מימדיות עם ציור של אריה, ואימא שלי החליטה לקנות לנו 5 פסלונים קטנים של חתולים חמיודים להחריד. לא ציפיתי לזה אפילו. וגם כשהיא אמרה לי לבחור מהכמה שהיו במדף, התחלתי להתלבט. בסוף קנינו אחד מכל סוג שהיה שם. יש לי חתול ג'ינג'י אחד שישן. חתול אחד בשחור-לבן עם פוזה של כמעט-זינוק, חתול ג'ינג'י על כדור צמר בצבע תכלת, ו2 צמדי חתולים של מעין אימא וגור, אחד בשחור-לבן ואחד בחום-לבן.

מהחנות הזו, והחנות תכשיטים השנייה הקטנה יותר, המשכנו למצפה.

היה די מגניב ויפה שם. ניסינו לצלם מהזכוכיות את הדגים בחוץ, עד שאיזה מישו בא אלינו והתחיל להגיד שזה לא יצא לנו טוב בגלל הפלאש [אוך, איך שכחתי את הקטע של פלאש מול זכויות -_-]. ככה שרוב הסיכויים שחצי מהתמונות יצאו גרוע, אם בכלל. אבל לא נורא, יש הכל בזיכרון. ראינו די הרבה דגים יפים, ותופעה די מוזרה של בועות שיוצאות משומקום, מקרקעית הים. אין שם אף גורם נראה לעין שיכול להוציא בועות, וזה נראה לי מוזר. אח"כ, כשיצאנו והלכנו לאגף האקווריומים שאלתי את אחת המדריכות שם, והיא סיפרה שהבועות נוצרות מזה שהאדמה זזה שם, בגלל החיכוך עם המבנה של המצפה התת-ימי, זה משחרר בועות אויר מהקרקעית. (מוזר... הממ... זו רק אני או שאני מריחה רעידת אדמה מתקרבת לשם?)

מתישהו באמצע, וגם קצת בהתחלה, הלכנו לראות את בריכת הכרישים. אני זוכרת את הבריכה הזו בתור משהו די מאיים ומפחיד, מאז שהייתי קטנה. הפעם, הבריכה הזו נראתה לי ממש מוזרה, אולי הכרישים צעירים יותר, אבל הם בהחלט הרבה יותר קטנים ממה שהיו שם פעם. אה, והם גם אכלו את מלפפוני הים שחיו שם! לפחות את רובם XD. אני זוכרת שמזמן, הרצפה של בריכת הכרישים הייתה מלאה בהם. עכשיו כמעט ואין! מעניין לאן הם נעלמו? *סמיילי תוהה בתמימות*

ראינו את האכלת הכרישים, שעכשיו עושים אותה גם קצת אחרת מאשר ההאכלה הקודמת. בקודמת, היה נכנס צוללן בתוך כלוב מחומר שקוף כלשהו, בכלוב היו חורים בינוניים בצורת עיגול, שמהם הוא היה מוציא את האוכל של הכרישים (שאני אמנע מלתאר, כי זה היה נראה זוועה. בערך כמו לקחת איזה דג ממש ענקי, ולהוציא את הפנים שלו החוצה K) וככה מאכיל אותם. את ההאכלה ההיא, ראיתי עוד מהגשר שמעל לבריכה. הפעם, פתאום אני רואה סולם קטן נכנס למים (עמדנו למטה, איפה שהחלונות לתוך האקווריום, לא מעל הבריכה..) ואז צוללן, עם איזה חוט שמוביל למיקרופון ולאויר לנשימה.. ו... זהו! אפילו הידיים שלו היו חשופות. ככה, בכיף, נכנס לו לבריכה כאילו זו שחיה עם דולפינים. קצת אחרי שהתחלתי לחשוב על מר גורלו של הצוללן, ושאולי הגומי של חליפת הצלילה שלו לא תתעכל בצורה הכי טובה אצל הכרישים הרעבים, התחילו להסביר שם על הכרישים. לא ממש הקשבתי, כי יחד עם אימא שלי ועם לנה, התעסקתי בלצלם את החיות המדהימות האלה ששטו ממש ליד החלון שלנו. זה דבר אחד לחשוש מהם, אבל דבר אחר לגמרי, לראות אותם במרחק של פחות מחצי מטר ממך. הם די מעניינים.

אגב, את האוכל של הצוללן הם בקושי אכלו oO. גם את הצוללן עצמו הם לא אכלו K וכן יש להם שיניים! מוזר... כרישים לא רעבים.. וואו.

אחרי שדי מיצינו את כל האופציות בפארק, הלכנו למסעדה שם לאכול צהריים, רק כי זה במילא הגיע לנו במבצע הזה. ~פינת אי-ההמלצה על מקום: אל תאכלו במסעדה הזו. האוכל שם לא טעים במיוחד, לא מעניין במיוחד, ודי סתמי.~ לא יודעת מה עם האוכל בתוך המבנה של המצפה, אבל אכלנו במסעדה שליד חנות המזכרות, והיא ממש לא משו.

לקראת 4 אחה"צ יצאנו החוצה, כי אמרו לנו שיש אוטובוס שלוקח את המבקרים ישר לאיזור המלונות, ובחינם. האוטובוס היחיד שראינו, בא 10 דקות אחרי (תגלגלו קצת קודם, על ההסבר ש10 דקות בחום של אילת זה כמו יותר מנצח..), וגם הוא בא רק כדי לאסוף חבורה של סינים/יפנים/קוריאנים/תאילנדים/אוכלי פודלים מזן אחר. זה לא היה מעודד במיוחד, ומונית עלתה יותר מדי, והיה אמור לבוא אוטובוס. בא אוטובוס. הפעם של הסעות עובדים. הוא הכיל בדיוק 2 אנשים, וסירב בתוקף להקפיץ אותנו לאיזור המלונות (להזכירכם, פחות מ-5 דקות נסיעה). כעבור עוד 5 דקות, הגיע עוד קו. אחר הפעם. אבל, (איזה פלא!), גם הוא היה מיועד לעובדים. וכן, גם הוא הכיל פחות מ-5 איש בתוכו. כולל הנהג. אוטובוס ענקי שלם, חדש, שנוסע הלוך ושוב רק בשביל קומץ אנשים. זה אפילו מעליב. בשלב כלשהו, כשכבר התייבשנו (באילת לא נמסים כמו כאן, שם רק מתייבשים וניצלים מהשמש), הואיל בטובו להגיע גם קו 15, שלהבדיל מהנהג באוטובוס הלוך, היה מספיק נחמד כדי לנקב לנו כרטיסיה, במקום שנתחיל להתעסק עם כסף. אחרי הצריבה העמוקה בשמש, כל-כך נהננו מהמזגן באוטובוס, רק חבל שהוא נגמר מהר. והאמת, באותו יום, בהחלט הצטערנו על כך שלא ניצלנו את הים או הבריכה.

אז כדי לתקן את זה, כמה זמן אחרי שחזרנו, הלכנו לבריכה. היה נחמד. לא רצינו ישר ללכת לים, כי... ים זה קר! או לפחות ככה זכרתי אותו די בוודאות, ככה שאת טבילת-האש שלנו במים של אילת, העדפנו לעשות בבריכה של המלון (אחת מהן, אם כבר..), מלאת הצוציקים-ערסים שמנסים לשחק כדורסל מים-משפחות שלמות והממ... עוד הרבה אנשים שכל מה שהיה חסר להם זה את לנה ואותי בסביבה. אבל גם זה היה אחלה.

בערב, החלטנו לא לטייל יותר מדי בחוץ, כי היינו די סחוטות מהיום הארוך, שלא כלל הרבה שינה, אז נשארנו במלון, לראות איזה הופעה של מישהו שמתיימר לעשות טלפתיה ושלל קסמים בסגנון. זה היה מוזר קצת, כי מצד  אחד, ראינו שאת רוב האנשים, הוא באמת הזמין סתם ככה מהקהל, בלי להכיר מראש, עוד חלק לנה זיהתה שהוא לקח מאיזה מופע אמריקאי אחר, ועוד חלק, פשוט היה עקום מדי. היה איזה קטע, שהוא זרק מטפחת לקהל, מי שתפס אותה היה צריך לעלות לבמה. משום מה, עוד לפנ שהוא זרק אותה, ידעתי שהיא תנחת על לנה (מי צריך לעשות ת'מופע, הא? ^.~). והיא בהחלט נחתה על לנה, שהייתה די מופתעת, למרות שגם לה הייתה הרגשה שזה ייפול עליה. אבל היא נבהלה, לא רצתה לעלות (ליתר דיוק, פחדה, השתפנה וכו') והחליטה ברוב טובה לזרוק את המטפחת עליי. כל הקהל מסתכל על שתינו בשלב הזה, ואני (כי גם אני השתפנתי לא פחות מלנה) זרקתי את המטפחת חזרה ללנה. ואם ברגע זה אתם מנחשים שהתפתח לו מעין "צ'יק פייט" של זריקת המטפחת אחת על השנייה, אני לא אעיז להגיד שאתם טועים. עד שלנה זרקה את זה גם לאימא שלי. בשלב הזה, ה"קוסם" התחיל לעשות פרצוף חמוץ, אז זרקתי את המטפחת למקום אחר בקהל, משאירה אותנו מפודחות לחלוטין. אחרי המופע, נשארנו לשבת קצת בחוץ, ולפטפט. על יותר מדי דברים (כמו העובדה שכשחזרנו מהמצפה, גיליתי בפלאפון, שנשאר בכספת במלון, 2 שיחות שלא נענו מתום, אדם שלא דיברתי איתו מעל שבועיים, אפילו אינטרנטית, עקב תקרית עקומה הקשורה בספוילרים לספר השישי, וזה היה מוזר, ועל ענייני לנה, שמן הסתם אני לא אפרט כאן.) אחרי כמה זמן (שעה ומשו..) כשכבר היינו עייפות מדי, ובמילא התחילו להתיישב ספסל לידנו אנשים לא רצויים, החלטנו שזה הזמן לפרוש ולישון כמו שצריך, לשם שינוי, וזה בהחלט מה שעשינו.

ויהי בוקר ויהי ערב, ויהי לילה, סוף יום ראשון.

יום שני 1.8.2005

 -הא הא, עבדתי עליכם!-

טוב, סוררי, זה לא גמור... רציתי כבר לפרסם את הפוסט הזה, שלא יגרר עד סוף אוגוסט... ומדי פעם כשאני אמשיך (ואני באמת אמשיך! הוכחתי לעצמי שאני מסוגלת, כשהמשכתי את פוסט סיכום מפגש הפסגה) אני אעדכן את הפוסט הזה, ולא אפרסם המשכים בפוסטים חדשים..