לא הייתה לי כותרת יותר נורמלית מזו, כי "עלילות סקאי במופעי ישראכארטיס", ישמע דבילי להחריד, עמכם הסליחה.

לפני כחודש, קיבלנו בדואר איזה משהו שמזמין אותנו, להזמין כרטיסים חינם לאיזה מופע שמארגנת חברת ישראכרט. ניסינו להירשם, אזלו הכרטיסים. לא הפתיע אותנו במיוחד, אבל אז זה היה חפיף שכזה. אחרי שבוע וחצי בערך, הגיעו משום מה כרטיסים לאיזה מופע נוסף, הופתענו, אבל למה לא? (במיוחד אם יש לי נסיעות חינם, ורק אימא שלי צריכה לשלם על משהו.. P:)

והיום (טוב, התחלתי לכתוב את זה אתמול, ככה שתדמיינו שהכוונה לאתמול, AKA יום ראשון) הגיע ה"למה לא?" הזה.

איכשהו לא הספקתי להתארגן בזמן (ואז מה שגם אימא שלי לא בדיוק הייתה מוכנה ב100%), ופספסנו ת'רכבת הראשונה לת"א. הרכבת הבאה אחריה, הייתה אקפרס אבל באה איזה חצי שעה אחרי. חטפתי גל זעם מצד אימי היקרה, אבל איכשהו הסתדרנו. איכשהו, זה אומר לסבול פרצופים עקומים במשך חצי השעה שבה חיכינו לרכבת הבאה, ולסבול עצבים שלה אפילו בתוך הנסיעה. אבל שרדתי מקרים גרועים יותר, אני מתחילה להראות יותר אדישות כלפיה בקטע הזה, לפעמים זה עובד. שיטת ה"כן, ברור שרק אני אשמה פה בהכל!", לפעמים עובדת, אבל רק לפעמים.

לימדתי את אימא שלי את שיטת ה"ראית מקום? תנחיתי ת'תחת", שדי נדרש לרכבות עמוסות, אבל בסוף גם מצאנו מקום ביחד (כן, מודה קצת קיוויתי לשבת לבד, למרות שזה לא כזה משנה..). וגם את שיטת ה"תקני כרטיס רגיל במקום לרכבת ישירה, ותתפללי שלא יבוא פקח". זה כבר פחות עזר, כי פקח כן בא. P: אבל חפיף.

בתוך ת"א, כבר היה די פשוט למצוא ת'דרך. את הדרך מהרכבת לפארק אני מכירה (כן, למדתי לחצות כביש! וויהי!) והלאה משם, היה די לא בעיה. פשוט עוקבים אחר ההמון, וכמו שלמדתי באותו ערב, המון תלאביבי (ולא רק..) זה חתיכת המון! בדרך לשם- אין הרבה מה ללכת לאיבוד.

בכניסה, השומרים החליטו לחטוף את הכרטיס כניסה החביב שהיה לי. (נו, רציתי לשמור אותו לעצמי, אני אוהבת לשמור כרטיסים וכל מיני דברים כאלה..) אבל חוצמזה, קיבלנו תיק-קייטנה שכלל 2 בקבוקי מים וכלמיני חטיפים שכעת שוכנים במקרר, כדי לחזור למצב מוצק. נחמד מצידם. אחרי שנכנסנו כבר, וראיתי כמה המון אנשים יש, וכמה אין לנו סיכוי לשבת אפילו קצת קרוב, וכמה מזל שהבאתי משקפיים אפילו כדי לראות ת'מסכים, אימא שלי החליטה שזה רעיון מצוין להיכנס ממש פנימה, ולחפש שם מקום לשבת. אני אישית החלטתי מראש שזה רעיון גרוע ,אבל נגררתי. הרעיון אכן התגלה כגרוע, אחרי שבזבזנו יותר מרבע שעה בחיפושי מקום לשבת, וחזרנו לנקודת המוצא, לא רחוק מהשביל, שאח"כ התמלא אנשים במילא..

ראיתי את האנשים על הבמה בתור נמלים, אבל המסכים בהחלט עזרו. אני חייבת לציין שמאוד אהבתי את התפאורה...

מה שלא אהבתי, היה ההתחלה, שכללה אינלי-מושג-כמה-אבל-בהחלט-יותר-מדי דקות של מה שאפשר לסכם כפרסומת אחת מאוד ארוכה לישראכרט.

אבל כפיצוי, ההופעות אח"כ היו ממש טובות, לפחות לדעתי. (או שזה כי אני פשוט אוהבת הופעות גדולות?).

תמיד אהבתי שילוב של זמרים יחד עם תזמורות. ואתמול היה ממש מוצלח.

אביב גפן (עם דניאל סלומון באחד השירים), נינט, רמי קליינשטיין, ואחינועם ניני (היה כה משעשע כשנתקע לה הכתר פלסטיק בשיער :P) וריטה שבהחלט דפקו אחלה הופעה (ועוד במיוחד השיר המשותף האחרון בסוף..)

וממש ממש בסוף, היו זיקוקימים! זיקוקימים קרובימים! אני ממש אוהבת לראות זיקוקים מקרוב, כי הם כאלה ענקיים, זה עושה תחושה כייפית יותר.

אני לא אפרט על ההופעות עצמן, כי שוב, הן היו טובות, ריכזו אנשים מוכשרים בהחלט על במה אחת, ככה שאני לא מתלוננת. מה שהיה עקום הוא איזה איש אחד שעמד אי שם לא רחוק מאחורי, והחליט שזה ערב קריוקי. אז את רוב השירים, שמעתי בדאבל סטריאו, כשהאיש מאחורה נהנה לזמזם ולשיר אפילו שירים שהוא בקושי מכיר (כי בטח, למה שלא נזמזם גם קטע אופרה לא ידוע?). זה לא היה נחמד במיוחד, אבל איכשהו האוזניים שלי שרדו את זה.

על החלק הבאמת סיוטי של אתמול, אני אמשיך לכתוב מחר

['צטערת, זמני להיום תם.. :/]

כשהמופע נגמר, ראיתי שיש לנו בערך 10 דקות לרכבת הקרובה חזרה, ושאין מצב שנספיק..