☻  הגרון שלי פתאום מתחיל להתייבש, כמו שהוא תמיד עושה לפני שאני חולה. אני לא אוהבת את זה ולו מהסיבה הפעוטה שמוקדם לי מדי להיות חולה, אני בהחלט אשמח למלא את מכסת החולי שלי קצת אח"כ. אח"כ יכול להיות אף פעם, אם אתם אלוהים וקוראים את הפוסט. זה יכול להיות אף פעם גם אם אתם איזה וירוס שהחליט שהגוף שלי הוא אחלה מקום לינה ללילה הקרוב. וגם אם אני לא אוהבת לאכזב, אז אם אתם אחד מהשניים, תיאלצו לקבל "לא" בתור תשובה לרעיון של לגרום לי להיות חולה. זה לא הזמן. צ'או ולהתראות.

☺ הגעתי למסקנה הסופית והנחרצת, שהעור שלי הוא רדאר טבעי לחמסינים. (נ.ב. כן, אני מגלה את זה כל פעם מחדש כשיש מזג אויר שרבי. או סתם כשפתאום הכל נהיה לי טוב, אז הרי משהו צריך להידפק.)

☻ הראיה שלי מדרדרת בזמן האחרון. לא נראה לי שהמספר ממש השתנה, אבל אני רואה כבר יותר גרוע בלי משקפיים, צריכה אותם קצת יותר, למרות שעדיין לא בדיוק מסתובבת איתם כל היום. הם לא בדיוק שימושיים..

☺ אני מתחילה להאמין להורוסקופים, הטוענים לאחרונה למצבים עקומים בהם אנשים יתעצבנו ויעצבנו בקלות. אוסף בלתי ניתן לערעור של מקרים קטנים ומעצבנים (אם אתם סתם אנשים טיפשים שיש סביבי לפעמים), או משתמשכים ומעצבנים (אם אתם אמא שלי) החליט לברך אותי בקיומו. עצם הידיעה שזה "היה אמור לקרות" הוא היחיד שמחזיק אותי מלהתפרץ ולצרוח על כל העולם, אחותו, סבתו, דודתו, אחותו החורגת, או אמא שלי.

☻  היום קיבלתי בדואר מעטפה מ"הרוח הישראלית", או משהו כזה. אם אני לא טועה זו מעין אגודה שדואגת לילדים חסרי יכולת (אני מנסה לכתוב "עניים" בלי שזה ישמע "גס" מדי). מפעם לפעם נוחתת בתיבת הדואר שלנו מעטפה מהם. אבל הפעם זה היה מוזר. הם שולחים עכשיו, בקשות לתרומה למען ילדים שאין להם כסף כדי לקנות ספרים וציוד בסיסי לבית הספר. יש שם איזו ססמא נוסח "חוזרים ללימודים". ואם נזיז רגע לצד את האספקט החשוב של לעזור לאלו שאין להם: כאילו, עכשיו נזכרתם שיש ביצפר? לייק... הלו... הלימודים לא התחילו ב1 לספטמבר, שזה, כמדומני, כמעט לפני 3 חודשים?

☺ ביום שישי האחרון, אחרי דחיות רבות משבוע לפני, ואחרי דחיות רבות של השעה (אמא החליטה להכין עוגה בבוקר. ואז היא החליטה לשטוף המון המון כלים, ואז היא החליטה גם להכין עוף, ואני יודעת שזה לא מעניין אתכם, אבל אותי זה אישית מאוד עניין אז, כי הייתי צריכה בדרך להקפיץ אותה, מה שאומר שאני יוצאת רק כשהיא יוצאת), סוף סוף פגשתי את ליז (AKA מונלייט, AKA מוני-לייט, AKA מוני-לייט באריזה קומפקטית, AKA עוד הרבה דברים אחרים). הסתובבנו בטיילת, השלמנו פערים, שכחתי לספר לה על כל מיני דברים משעשעים, אבל ניחא, בשביל זה יש פעם הבאה. היה חביב ביותר, ובהחלט הייתי צריכה את זה.

☻ הבאתי לעצמי צל"ש דמיוני על אותו יום שישי, כי אשכרה לקחתי ת'אוטו לבד כדי ליסוע לטיילת בדרך אחת, ולחזור ממנה בדרך אחרת, שאני אמנם מכירה בגדול, אבל אפעם לא נסעתי שם לבד, ואני גם יודעת שמשנים שם כבישים עכשיו, ונורא נורא פחדתי ליסוע שם, אבל הגעתי הבייתה בשלום (נראה לי) ובהחלט מגיע לי ח"ח קטנטן על ההתגברות מהפחד ליסוע בעיר. (תנו לי ליסוע לבית של מיסיס ליז מחוץ לעיר- וזה יהיה הרבה פחות מפחיד לנהוג לשם מלבקר אותה בתוך העיר).

☺ פה אמורה להופיע דילמה קלה לגבי קניית פרחים מאוחרת לכבוד היומולדת החולף של אמא שלי. ואני עדיין תוהה האם לשתף או לא. ברגע שאני אפסיק לתהות, אני אמחק את השורה הזו, ובהחלט אכתוב את הדילמה. אם אני אחליט שלא, וול, אז קראתם סתם ככה 3 וחצי שורות. באסה לכם.

סקאי, במצב-רוח על-מצב-רוחי (זה אומר בערך שלא רע לי, ואני לא יודעת איך לעכל את זה, כי גם לא הכי טוב לי בעולם, ואם רק תתנו לי יריעה להתלונן בתוכה, כמו בלוג למשל ~הו, איזה רעיון גאוני~ אני לא אהסס להשתמש בה), INC