חסרה לי המוזה.

כשקורים סביבי הרבה דברים, או כשאני סתם מותשת, אני פשוט מאבדת כל כוח לכתוב משהו, וחבל.

כי יש לי חדשות!

מאתמול, יש לי תעודת בגרות!

אז.. אתמול, בכלל היה מעייף ומגניב וכיף ומלהיב. אבל היום, כשמתחשק לי לשבת ולתעד את אתמול, הכל פתאום מאבד את הקסם. הבעיה עם לא לתעד את זה, זו תחושת ה-unfinished biusness שתשרור עליי עד שאני לא אכתוב משהו שטותי ודבילי.

טוב, אז נתחיל מיום כלשהו, קצת לפני פורים, בו ניגשתי לתיבת הדואר שלנו, ומצאתי בה מכתב מבית ספרי הישן. המכתב הזמין את בוגרי המחזור לבוא בזמנם הפנוי (כל עוד זמנם הפנוי חל בין שעות פתיחת המזכירות) לבית הספר כי שם מחכה להם תעודת בגרות.

לרגע, נזכרתי בסיפורים של אנשים שעשו להם טקסים מיוחדים אחרי התיכון להענקת אותן תעודות, אבל כבר לא היה לי אכפת. בסה"כ דף נייר (שבהחלט מגניב כשהוא נמצא ביד! אבל באמת דף נייר..).

לפני כשבוע הצלחתי לקבוע עם ליז ולנה שנמצא יום שישי כלשהו ונלך לבקר במוסד הזה, שלא ביקרנו בו די הרבה זמן. (חוץ ממני, למען האמת, אבל 10 דקות למטרות ענייניות לחלוטין הן לא דוגמה.) הוחלט, מן הסתם, על יום שישי האחרון (AKA אתמול).

מכיוון שלא יצא לי לשמוע מלנה רוב השבוע, החלטתי להתקשר אליה אי שם ב-9 בבוקר, כדי לוודא שהיא מודעת לעובדה שעליה להתייצב בדיוק בשעה 10 וחצי במרכז (אחרת הייתה צפויה לכיסוח מצידי ומצד ליז).

"כן כן, אני זוכרת ויודעת. 10 וחצי, כן? אני אהיה שם."

'סדר.

עכשיו רק היה עליי להיזכר מתי לעזאזל עובר הקו הזה, שנוסע מהבית שלי למרכז. אותו קו, שאפילו בתקופת בית הספר לא ידעתי מתי בדיוק הוא עובר, מה שגרם לי מן הסתם להגיע לשיעורים באיחור אלגנטי שנע בין רבע שעה (במקרה הטוב) לשעה (במקרה הפקוק יותר של הכבישים). אחרי השיחה עם לנה ויחד עם הידע על כך שליז כמעט לעולם אינה מאחרת, כבר התחלתי לחשוב שאני אהיה זו שאחטוף על האיחור הלא-כ"כ אלגנטי הפעם. לא נעים, בהתחשב בעובדה שקמתי מספיק מוקדם כדי לצאת בזמן והכל..

ליז הצילה אותי ע"י הצעה לטרמפ (וויפי-ייאי No.1) וכך יצא שבעודנו במרחק של כ-10 דקות מהביצפר, מרימות טלפון ללנה ושמעות כתשובה את המשפט הבא: "אני עדיין בבית" כתשובה לשאלה היכן היא כעת. מיותר לציין שהשעה הייתה 10 וחצי? ^.~

הגענו לביצפר. השומר בכניסה ביקש תעודת זהות. רק לי הייתה. מסתבר שליז שכחה את שלה בבית (והספקיה קודם לחטוף התקף פאניקה קל לגבי זה שבטח לא יתנו לה תעודה בגלל זה P:). אבל מסתבר ש"זה בסדר, מספיק שלאחת יש". נו, מי שרוצה עוד הוכחה לפיצול אישיות של 2 במחיר 1 אצלנו, הרגע קיבל. נכנסנו פנימה, זמן של שיעור, שקט במסדרונות. בעודנו מחכות למזכירה שתביא לנו תעודות, מחדר המורים יצאה האקס-מורה שלנו ללשון וספרות בי"א. אחת המורות שבאמת יצא לי להעריך לטובה, ולצערי לא היו הרבה כאלה. החלפנו איתה 2 וחצי משפטים, אבל היה נחמד.

קיבלנו תעודות, והחלטנו להציץ בהן קצת. ברגע שפתחתי את המעטפה שלי (זה קרה אחרי שקודם הצצתי במעטפה של ליז P:) גיליתי 2 דברים מפתיעים:

א. מישהו רשם שבמסגרת המחויבות האישית שלי עסקתי בטיפוח האומנות בבית הספר. (כשבסה"כ הייתי תקועה במועדונית, פה ושם עונה לשאלות של ילדים עילגים. וכמו שלנה סיכמה את זה הכי טוב:"הדבר הכי קרוב לאומנות שעשית היה לצייר לי סמיילי במחברת הפיסיקה שלי!") 

ב. מסתבר שמישהו במשרד החינוך החליט שמגיעה לי "תעודה טכנולוגית" על לימודים ב"מגמה ובהתמחות: מכניקה הנדסית".. אח"כ כתוב שם: "עמדה בבחינות ההתמחות למגמה במקצועות הבאים -יש שם 3 מקצועות שאיכשהו יכולים להיות קשורים לתחום- תעודה זו מקנה סיווג מקצועי בכפיפות לתקנון הרשמי".  ואני שואלת שטו? או בשפה שרובכם תבינו: WTF?!?!?!?! אין לי מושג למה ואיך זה מגיע לי, אבל מסתבר שכן, ויש לי תוספת של תעודה בצבע ירוק שמקנה לי התמחות שאני לא באמת מבינה בה.

אחרי שקיבלנו את התעודות, החלטנו להסתובב קצת בביצפר. המורה של ליז לאומנות נתקלה בה וסיפרה לנו שיש הכנות לתערוכה של אלה שניגשים לבגרות. זכרנו את התערוכות האלה כשמהו די מוצלח אז החלטנו ללכת להציץ. אני לא יודעת מה הארבעה שניגשים לבגרות חושבים לעצמם, אבל חדר כמעט ריק שבוע לפני התערוכה, זה לא משהו. עברנו ליד קר הפרסומים ונכרנו איך בכל הפסקה היינו רצות לשם לראות אם התבטלו שיעורים והאם היו שלל שינויים לטובתנו במערכת. *נוסטלגיה* בין היתר גם הלכנו להסתובב ב"חורשת זיכרון" שבינתיים הספיקו לסיים לבנות לזכר תלמידי בית הספר שנהרגו בפעולות טרור (אם אני לא טועה.. oO) בכל מקרה, היה אירוני שעל פס אחד היו שמות כל ההרוגים, ומתחתיו היו עוד 3 פסים כאלה.. ריקים.. כמה שזה לא נראה "הכנה לבאות", אני מקווה שלא ייאלצו להשתמש בהם. פה יצא לי להתקל במורה שלי לרובוטיקה "אני רואה פה בחורה שאני מכיר" oO קריפי. בהתחשב בעובדה שאין לי הרבה מה להגיד לו, זה עבר מהר ותוך מספר מועט של דקות כבר ראינו את מיסיס לנה צועדת לעבר בית הספר. מכאן הכל כבר הלך מהר יותר. הבעיה היחידה היא שלנה הגיעה כשהתחילה הפסקה, והמסדרונות התחילו להתמלא במורים, ואפילו בעוד כמה אנשים מהכיתה/שכבה שלנו שבאו לקחת תעודות גם הם. אז במקום להמשיך ולהסתובב שם להנאתנו, ניסינו לברוח מהר. רק שלנה הובילה לעבר השרותים (המסריחים -_-), אם כי גם הם מהווים נוסטלגיה כלשהי. ביציאה מהשרותים ליז הצליחה להיתקל בלא אחרת מאשר האורקית! האחת והיחידה והמפחידה. המורה היחידה שבאמת לא רציתי לראות/לדבר/ליצור איזשהו קשר איתה, בגלל מליון וחצי סיבות. יצאתי מיד אחרי ליז והייתי בטוחה שהאורקית ראתה אותי. אבל לנה יצאה ממש חצי שנייה אחרי ואני בינתיים הספקתי לחמוק חזרה לתוך השירותים, יחד עם עוד קבוצה של כמה תלמידים שהיו שם. זה היה עניין של נראה לי רבע שנייה לפני שהיא הייתה מפנה את הראש לגמרי לכיווני ורואה אותי. ~שיו~ היה משעשע שהאורקית התחילה בין היתר לתחקר את ליז ולנה עליי, ושתיהן ענו משהו נוסח: "אממ.. אנחנו כבר לא ממש בקשר איתה.. לא יודעת מה היא עושה עכשיו" וכאלה. מזל שנשארתי בפנים עד סוף השיחה שלהם, וגם אז, מזל שכשיצאתי היא דיברה עם עוד 2 ילדים שהיו בכיתה שלנו ולא ראתה אותי. יהיה מעניין את המורה ההיא ללשון, שראתה רק אותי ואת ליז, תדבר עם האורקית, שראתה את ליז רק עם לנה, והן יקלטו שהן ראו בנות אחרות לגמרי. (אותנו זה פשוט שיעשע)

בשלב שבו הייתי יותר מדי זמן בשירותים כדי שהאורקית לא תגלה אותי, גיליתי שאיבדתי היכנשהו חולצת כפתורים ורודה שהחזקתי ביד. חולצה שימושית מאוד, שקניתי בקיץ, והייתה פשוט חמה מדי ליום שישי השרבי. היא כנראה החליטה להיעלב על כך שלא לבשתי אותה, ופשוט נעלמה. זה היה די מלחיץ בהתחשב בעובדה שבינתיים הספקנו להיות בלא מעט מקומות בביצפר, ואין לי איך לצאת ולהגיד את זה לליז או לנה כי הן כאמור תקועות עם האורקית. התחלו ללכת במסדרונות ובחוץ איפה שהלכנו, ודי מהר ליז מצאה את החולצה שלי (וויפי ייאי No.2) פה כבר החלטנו ללכת ישר חזרה למרכז, לעבר המקדונלד'ס שבלעדיו פגישת נוסטלגיה של השלישיה פשוט לא יכולה להיות פגישת-נוסטלגיה.

היה שם די נחמד שתיתי מילקשייק שלם בלי להרגיש בחילה אח"כ. ואח"כ אשכרה התחשק לי צ'יפס למרות שלא באמת רציתי/הייתי רעבה. וזה גרם לי להיזכר שכבר כמה ימים כל פעם אחרי משהו מתוק בא לי מלוח, ואחרי מלוח מתוק וככה שוב ושוב. (היום גם הייתה לי בחילה כל הבוקר. למה יש לי תחושה שרוח הקודש מתעקשת להכניס אותי להריון?)

אחרי זה הלכנו למעין גן/פארק שנמצא בסמוך והצטלמנו בפוזות משונות עם פסלים, פונים ועורבים. (ייתכן ואשכרה יבואו תמונות מתישהו..)

היה די נחמד (:

ובהתחשב בעובדה שאת הרוב (חוץ מאולי כמה קטעי "למה כשאני למדתי בביצפר הארור הזה זה לא היה ככה?") כבר כתבתי, ואין לי כוח להמשיך, נעצור כאן.

אולי יהיו תוספות בהמשך..

הא, יש לי לק שחור!

סוף סוף!

P:

ומיום חמישי, יש לי את צופן דה-וינצ'י באנגלית.

הוא לא שלי אמנם, אבל סוף סוף יצא לי לקרוא אותו!

מהכמה עמודים הראשונים שקראתי- נראה אחלה ספר!

נ.ב. אחרון לפוסט זה:

אני מאוד אשמח אם תיכנסו לבלוג הזה.

יש ממש כאן סיפור קצר שהיא כתבה, ואני אשמח אם תגיבו.

ביקורת בונה תתקבל הכי בברכה.

תודה לכם מראש.

שיהיה לכולם שבוע טוב!

סקאי.

=^_^=