הגשם, האפרוריות והקור היום, היום ממש לא לעניין.

במיוחד לא אחרי רצף הימים שטופי השמש שהיו כאן לאחרונה.

נוט פאן.

המצב רוח שלי לוקח את זה יותר מדי אישית.

אתמול החליטו לבשר לי בבוקר על נסיעה ליקנעם בהמשך היום.

"מה?! טוב שמספרים לי בכלל" הופתעתי עקב תכניות מעניינות ביותר שהיו לי לאותו יום, וכללו בעיקר רביצה בבית, בהייה בטלויזיה/מחשב עד כלות נשמת העיניים שלי ועשיית כלום מוחלט.

"אבל אמרתי לך לפני כמה ימים! וגם אתמול!" אמי היקרה ניסתה לשכנע אותי שאני אמורה לדעת על זה.

"הא, כן? מתי בדיוק אמרת לי אתמול?" שאלתי בניסיון נואש לשחזר את יום האתמול, שכלל שהיה מרובה מדי בחדרי הקט והחלפת כ-5 מילים בערך בינינו שכללו בעיקר 'איזה מפחיד היה בבוקר' (צ'טערת שכחתי ת'מילה החמישית).

היא לא הצליחה להיזכר, גם אני לא. אבל אנשים שחוזרים מחו"ל צריך ללכת לבקר, ולו למען הטובלרון שחזר או שלא מהדיוטי-פרי.

אז החלטתי לנצל ת'הזדמנות הזו כדי לבדוק האם אני עדיין זוכרת איך מתפעלים אוטו. מכיוון שלא נהגתי אולי חצי שנה כבר, זה היה קצת מפחיד. אבל הגענו בשלום. וכן, זה אמור להפתיע. מאוד אפילו. מילא אני והנהיגה שלי, אבל נהיגה של אישה אחת ספציפית מאוד שאני לא יודעת איך היא נפלה עליי. עמדנו בצומת הלא כ"כ קטן של יקנעם. הייתי ראשונה מול רמזור אדום לפניה ליקנעם-עילית. כשהאור התחלף לירוק, כמו כל אדם עם טיפונת שכל והבנה של מה קורה בכביש, התחלתי ליסוע. גם האוטו משמאלי התחיל ליסוע, ופתאום אני רואה שהוא מאט ונעצר. מזל שהתחלתי ליסוע ממש לאט כי אחרת, הייתי מבינה את סיבת העצירה שלו בדרך הקשה. מסתבר שאחת שבאה מהיציאה מהעיר פשוט המשיכה ליסוע, למרות שהיה לה אדום. מילא ליסוע, אבל לזחול מול כמה וכמה מכוניות עם אנשים המומים בתוכן. היא פשוט נסעה לה לתוך הצומת לאט, עם מבטים של "מה לכל הרוחות אני עושה כאן?" שהיא כנראה גם קיבלה בחזרה מנהגים אחרים בצומת. מיותר לציין שאימי היקרה שישבה לידי עם עוגת קצפת שהרגע יצאה מהתנור דפקה את הצרחה של החיים שלה, שעוד יותר הפחידה אותי מהמכונית הסוררת ההיא, ובנס לא קרתה תאונת פגע-וברח עם העוגה ולא רק עם האוטו. היה משעשע ומפחיד בבת אחת, מזל שעצרתי בזמן. הדבר היחיד שיצא טוב מזה, זה שהיא עיכבה אותנו בדיוק בכמה שניות שצריך כדי לעבור הלאה את כל הרמזורים בירוק, במקום להיתקע מול כל אחד כל כמה מטרים.

וול, אצל הדודים ביקנעם היה די נחמד. נכנסנו קצת לדבר עם הדור הזקן בחדר שלהם. הדוד הזקן החליט לציין שאני נראית אחרת, שונה ושמחה יותר (?) [כן זה מטריד, כי הוא לא הראשון שאומר לי את זה לאחרונה, וזה נהיה מטריד כשאני בעצם מתנהגת בדיוק כמו כל פעם oO] דיברנו קצת ויצאנו. יש שם עניינים רגישים שאני לא אפרט כאן, אבל הם פשוט נשארו בחדר, והיינו אח"כ עם "הדור הצעיר". אלכוהול-אוכל-אלכוהול-אוכל וכו'. 4 מנות לארוחת צהריים אחת זה מוגזם, כפי שהסתבר. גם 4 סוגי אלכוהול שונים כמעט ברצף. אבל היי, על זה אני לא מתלוננת. P:

יצאתי מפוצצת מדי מאוכל ושתייה. בעיקר מאוכל.

ואפילו טובלרון לא קיבלתי!

אבל יש לי מכנס לבן חדש, מגניב וחביב. שמן הסתם אני לא אצא איתו מחוץ לבית, אבל עדיין כיף.

ביום חמישי החליטה מכונת הכביסה שלנו להתאבד.

זה לא נחמד / לעשות כביסה ביד / זה בכלל לא כיף / ואפילו די מעייף.

[מיני-שיר מוקדש לאמא, כי אני מן הסתם לא נוגעת בזה. ג'י, אני כ"כ רעה בקטעים האלה -_- לא עוזרת כמעט בכלל.. :/]

האירוע מהפוסט הקודם, גרר במשך כל יום שישי אנשים לרחוב כאן. מבוגרים, זקנים וילדים קטנים עשו עלייה לרגל כדי לראות בית הרוס. אמהות הושיבו ילדים קטנים על הידיים והצביעו למעלה כדי להראות להם חורבות של בית. ילדים קטנים מאריכים את הדרך חזרה מהגן/ביצפר שלהם כדי להעיף מבט. ילד שלא עובר את המטר בגובה, מחזיק מצלמה שיותר גדולה מהפרצוף הקטן שלו ומצלם.

מה יש בה, בתחושת ה"אני הייתי שם" שאנשים נמשכים אליה?

מוזר לי לגור ליד מקומות שקורים בהם דברים כאלה...

השאלון השבועי השבוע עסק בסקס.

עברתי ברפרוף על תשובות הבלוגרים.  ורובן מסתכמות ב"לא הייתה לי פעם ראשונה, מה אתם שואלים אותי שאלות כאלה?" ורק לי עובר בראש "לעזאזל, במקרה שאין לכם מה לענות, למה אתם בכלל מתחילים לענות עלה שאלון, הא?" >.<

היא מוכשרת.

והיא פרסמה כאן בינתיים רק 2 סיפורים קצרים. (השלישי בדרך)

ככה שאין לכם אף תירוץ לא להיכנס, לקרוא ולהשאיר תגובה (רצוי בונה) לפחות לאחד הסיפורים.

שיהיה לכם שבוע טוב.

סקאי, אין לי באמת משהו להגיד, INC