הם נכס כ"כ יקר.

אני מודה ומתוודה שלפעמים אני שוכחת את זה.

כי הכי קל לראות את הרע מסביב, כשבעצם לא הכל כ"כ אפור.

השבוע האחרון היה קשה.. החל מיום ראשון ועד לרגע כתיבת שורות אלו.

אבל אחת לכמה זמן צצו לי פה ושם אנשים, שאני לא יודעת מה הייתי עושה ללא קיומם.

חשבתי לי אתמול, שהיום אני אשב ואכתוב פוסט לא קטן שמסכם את כל השבוע הארוך הזה (וכן, אפילו עכשיו, על כל יום שאני אחשוב, יראה לי כאילו נצח עבר מאז). אבל אני לא אעשה את זה.

הפוסט הזה, הולך להיות מוקדש למספר אנשים שעשו לי את הרגעים הקטנים והגדולים בשבוע המזוויע הזה.

אני אתחיל מיום שבת.

ביום שבת שעבר היה היומולדת שלי (אני לא כותבת את זה מתוך רצון לצומי הפעם, כי קיבלתי מספיק). כל טלפון, כל הודעה, כל תגובה, אפילו מספר שורות בפוסט או פוסט שלם וכל סימן חיים מכל מי שזכר אותי, בין אם זה אז ובין אם זה במהלך השבוע שאחרי (כי אפילו היום הספקתי לקבל טלפון מקרובת משפחה כלשהי) - פשוט עשה לי אז את הרגע, ואפילו את היום.

אז תודה ענקית, וחיבוק וירטואלי ענקי (מי שממש רוצה אמיתי מוזמן לבוא ולקבל P:) לכולם!  3>

יום שני היה יום מזעזע בפני עצמו. לקבל ביקורות (אפילו לא ישירות כלפי, אלא כאלה שמתייחסות לקבוצה שאני חלק ממנה) לא נעימות, במיוחד אם הן לא באמת מוצדקות, זה פשוט מעליב. מעצבן ומעליב. חזרתי הבייתה עם מצברוח לכלום, ובכל זאת הצליחו להציל לי את הערב הזה. הלקח נלמד. אם היה יום גרוע, זו לא סיבה שיהיה גם ערב גרוע. גם אם יודעים שהיום למחרת יהיה מזעזע (והוא אכן היה לא נחמד ביותר) וגם אם יודעים שאין מצב רוח, לפעמים כדאי להתעלות על עצמי. (היי, בסוף עוד אפשר לגמור עם אורגזמה ^.~)

זה אולי לא קשור לרעיון הכללי של הפוסט הזה, אבל גם הלילה בין שלישי לרביעי היה לא משהו. אמנם הלכתי לישון די מוקדם, אבל התעוררתי באמצע הלילה כי היה לי חם מדי. בעצם, לא. התעוררתי אי שם ב-2 וחצי כי היה לי חלום מזעזע על ידיד טוב שקורה לו משהו, אני לא זכרתי אז מה בדיוק, וגם לא נראה לי שראיתי את זה בחלום ההוא. אבל אני זוכרת את הפנים, המבט הזה בעיניים של סוף העולם, ואת שני הדפים שהוא הגיש לי. הייתי צריכה לחתום (יחד עם שאר החברים שלו, הם לא היו בחלום אבל הבנתי משם שהוא עובר מאחד לשני ומחתים את כולם) על מעין הצהרת סודיות, וגם על משהו שמחייב אותי להתרחק, משהו שאומר שהוא הולך ולא יחזור יותר, ושלא ננסה ליצור קשר או לחפש אותו.. דברים כאלה... הכל היה אפוף בסודיות ואנרגיה רעה שכזו. חלום לא נעים בכלל. הרס לי את כל הבוקר למחרת, כי דאגתי.. וזה שהבנאדם בטירונות עכשיו לא עוזר כ"כ, אמנם הכי קלה ולא עושים שם כלום, אבל עדיין... לא נעים..

זה אולי נשמע קטן ולא חשוב, אבל ברביעי עוד הספקתי לפטפט קצת עם ליאת. זה לא קורה הרבה, כי כמובן אני יודעה בהיותי גרועה בשמירה על קשרים, אבל הייתה שיחה שנורא בידרה אותי, ולדבר עם אנשים שלא דיברת איתם די הרבה זמן, זה תמיד כיף. (:

יום חמישי.. 25/5 זהו יום ההולדת של מיקי.

איש יקר שכל משפט שאני אנסה לכתוב עליו יתגמד מול המציאות.

כל היום היו לי ייסורי מצפון לגבי זה שאין לי איך להתקשר אליו, או אין לידי מחשב נורמלי שיאפשר להקדיש פוסט שלם.

רק אי שם בלילה שלחתי הודעה, וזה נראה לי פשוט לא מספיק. :/

בכל מקרה, אם אתה קורא את זה, אני מקווה שנהנית ביומולדת, ובכלל בסוף השבוע.

שיהיה לך מזל טוב והצלחה בכל מה שתעשה.

וכמובן, בריאות (כי אי אפשר בלי), כסף (כי זה שימושי) וים בחורות יפות ואנשים טובים סביבך  (:

3>

יום חמישי היה גם בסימן של שיפור מצב רוח כי זה כבר סוף השבוע, ונסיעה לת"א למטרות טעם העיר ופגישת אנשים טובים.

אז לא את כולם יצא לפגוש, וחבל.. אבל כן יצא לי להתסובב עם קוויקי ברחבי ת"א (ואפילו להיכנס קודם ל"מקס ברנר", מקום שאם תשאלו אותי "מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?" - אז להיות בעלת מקום שכזה תהיה בול התשובה), לדרוך על אדמת הסנטר ולהוכיח כושר התמצאות קל במקומות לא מוכרים (וזה לא קורה תמיד, במיוחד לא בת"א!).

בטעם היער יצא לי לפגוש על ההתחלה את סר חופש, ולקבל 2 ספרים בהשאלה לזמן בלתי מוגבל P: ("פרא" ו-"דרקונים של שחר האביב" אם ממש דחוף לכם לדעת..). סר חופש המליץ ישר על תותים עם שוקולד וקצפת, ואין כמעט turn on טוב יותר עבורי במקום שמכיל הרבה אוכל. פגשנו בפנים את אליאנורה ועוד כמה חברים (מגניבים!) שלה ויצאנו לצוד את התותים, שלאכזבתי הרבה כללו רק קצפת, בלי שוקולד, אבל למזלי הספיקו לי בול כדי להגיד שהיה שווה לבוא לשם.

חיפשנו אוכל, מצאנו סלבז שמוכרים אוכל, מצאנו גם אוכל שאשכרה קנינו ואכלנו והלאה סתם היו קטעים משעשעים מדי פעם, ובסה"כ היה די נחמד. כי אני עצלנית לפרט, תוכלו למצוא עוד כמה נקודות ממש כאן, זה אמנם ממש לא הכל, אבל נו, לא לשם כך התכנסתי כאן כרגע. בשלב כלשהו, כשכבר היה מספיק חשוך והלכתי לאיבוד מבחינת לנסות לעקוב על מה מדברים האנשים סביבי (כן, זה כנראה תמיד יקרה לי בחבורות של אנשים מגניבים שאני לא מכירה :/), שמתי לב לשיחה שלא נענתה מדי. טלפון קצר הבהיר שהיא אכן באה לשם גם, והלכתי לחפש אותה.

פגשתי אותה (וזו הייתה משימה שלמה למצוא איפה היא, ואיפה אני..) וגם את יובל (עם מדים!), והם פשוט גרמו לי לחייך. (:

לא ראיתי אותם מלא זמן, ובהחלט התגעגעתי. בכלל, התזמון שלה לבוא היה פשוט מושלם, לפחות מבחינתי, והיה ממש נחמד להתסובב איתם, למרות שהם באו לממש קצת זמן..

קצת אחרי שחזרתי לחבורה המקורית הם התחילו להתקפל, ומן הסתם שיתפתי פעולה, בניסיון להספיק לרכבת הלפני-אחרונה לצפון. מיותר לציין שלא הספקתי. ולא רק בגלל ששוב פעם יצאתי מהמתחם ביציאה הלא נכונה, בכיוון הנגדי לגמרי מאיזור תחנת הרכבת (רק מזל שהפעם שמנו לב לזה ממש מהר). התייבשתי לי קצת בתור לכרטיסים וגם בתחנה עד שהגיעה הרכבת, ואם זה היה סיוט, אז העלייה אליה הייתה בכלל נוראה יותר (ים של ילדים קטנים וגדולים בכל הצורות ותווכי המשקל דוחפים אחד את השני, זה לא דבר טוב.) למחרת רגל שמאל שלי צלעה לגמרי כי עיקמתי אותה, ולמחרת גם גיליתי סימן כחול (בעצם צהוב) באמצע גב כף היד (זה לא ממש כואב, אלא סתם משעשע אותי להסתכל עליו מדי פעם.).

וחוצמזה, למרות שהיה ערב די טוב, ועצם זה שהוא היה רחוק מהבית הפך אותו לכזה מראש (האנשים מסביב רק עזרו קצת), חזרתי דווקא עם מצב-רוח לא משהו. מעין נפילה דרסטית כזו.. מרגעים שלמים עם לא מעט אנשים סביבי, ישר ללהיות לבד בתחנה ובנסיעה חזרה.. זה שינוי ישיר מדי עבורי כנראה, ואני בספק עם הרגשת הדכדוך בבוקר יום שישי נבעה רק מזה שבכל זאת, חזרתי עייפה משבוע שלם, ולא רק מאותו יום..

בשישי נסענו לדודים בבית אבות. היה להם אתמול יום נישואין, והיום לדוד יש יום הולדת. אז קנינו פרחים, והבאנו עוגת תפוחים והיה נחמד להעלות להם קצת חיוך על הפנים..

ישר אח"כ נסענו לקריות, יש קרובי משפחה מחו"ל שמבקרים בארץ, ונסענו אליהם עוד בשבת שעברה. אתמול נסענו כדי להיפרד (הם טסים היום בלילה) יפה, וגם כדי להחזיר דיסק. הנכד שלהם, הוציא לאחרונה דיסק ראשון וחמסתי אותו לפני שבוע. היה משעשע שאז הסבא שלו (הם לא כאלה זקנים.. זו פשוט עובדה שהם הסבים..) ישר עושה לי "אני יכול להכיר ביניכם" עם קריצה. זה משעשע סתם כי דברים כאלה תמיד משעשעים אותי, וכי בת'כלס הבחור אכן מוכשר (רק שלטעמי הוא צריך לגוון לקצת מעבר לבלדות דביקות על אהבה), וגם, כי כמה שניות אח"כ הסבתא הביאה לי את הדיסק.. לא שלא ידעתי שזה בלתי אפשרי להגיד עליו שהוא נראה רע.. אבל מסתבר שבין התמונות הקודמות שראיתי לבין מה שמופיע בעטיפה של הדיסק, שלא לדבר על התמונה בעטיפה הפנימית ~מזילה ריר~ עבר כמה זמן.. ואהמ... בואו נגיד שבשניה שפתחתי את הדיסק, תהיתי מאיזו דרגה גילוי עריות הוא חוקי ביהדות. ~יאמי~

וברגעים אלה ממש אני שוקלת בין האם לשים קישור לאתר שלו שתראו גם לבין לא לעשות את זה. (כי האמת היא שעל נייר העטיפה של הדיסק זה נראה הרבה יותר טוב מבמחשב.. ולא, אין לזה שום קשר לכך שאני רוצה לשמור את הכל לעצמי P:)

יום שישי, בכלל, התאפיין בזלילת יותר מדי אוכל לא מזין ולא בריא שמוגדר תחת הכותרת "עוגות, מאפים ושוקולד".

שוקולד עם ליקר תפוזים זה יאמי.

אם לחזור לנושא הפוסט, אם יש משהו שאמא שלי יודעת לעשות ומעלה לי חיוך, זה דברים מתוקים.

אז כן, יום שישי היה חביב בתחום הזה.

וכן.. יום שישי...

הסיבה העיקרית, הראשית והכי חשובה שבגללה בכלל רציתי והתחלתי לכתוב את הפוסט הזה...

הסיבה העיקרית לכמה השורות הראשונות בפוסט היא ליז.

שותפה נאמנה לתאים האפורים, הכחולים וצבעוניים במוח שלי, ואם להיות קצת יותר רצינית (למרות שגם תחילת השורה הזו היא אמיתית לחלוטין) - חברה טובה ויקרה, שאתמול הצליחה לגרום לי לבכות (נו, להזיל דמעות, אמיתיות כאלו, מהעיניים) מרוב התרגשות, ולהיזכר שיש אנשים בעולם, שבעד שום הון שבעולם אני לא אחליף, לא ארצה לנטוש, תמיד אהיה שם בשבילם לא משנה מה. אנשים שאין להם תחליף, וככל הזמן עובר והשנים חולפות, ככל שאני מכירה אותם יותר ויותר זמן, אני לא אוכל בלעדיהם.

ההקדמה הוואנאבי-דרמטית הזו (שהיא בעצם לא כ"כ וונאבי בהתחשב בעובדה שהערב אתמול אכן הרגיש מאוד דרמטי עבורי), נובעת ממתנת יום-הולדת שהיא עשתה לי.

כן, אני מזל שור, אני אוהבת את הדברים החומריים, זה הטבע שלי וזה לא תרוץ זה ככה. אבל [ואבל גדול] קיימת אצלי הערכה עצומה ביותר למילים.

מילים שמופנות כלפי (זה יכול להיות בעייתי לפעמים, אבל זה נושא כבר לפוסט אחר..).

או סתם דברים שאני יודעת שעשו במיוחד בשבילי.

חוץ מתמונת הכותרת היפיפיה שיש אצלי עכשיו בבלוג, שגם אותה היא הכינה, ליז הקדישה לי סיפור.

אני מכירה כמה וכמה אנשים מוכשרים.

אבל את הסגנון שלה אני אוהבת במיוחד.

היא גם הראשונה שמקדישה לי סיפור שלם פרי עטה.

ואין, פשוט אין מילים בפי לתאר את ההתרגשות שדבר כזה יכול לעורר אצלי.

לא רק זה, אלא שגם בתוכן הסיפור, אפילו בדברים קטנים, היא קלעה כ"כ בול לתוכי, דברים לגבי שאני בספק אם היה לה מושג כמה עמוק היא קולעת. יש שם כמה פרטים קטנים שאת חלקם אולי ציינתי פה ושם, אבל יש משהו אחד (אני לא אכתוב כאן מה..) שאף אחד לא ידע עליי, לא היא ולא אף אחד אחר, וזה מופיע בסיפור. ברגע שהגעתי לשורות האלה, התחלתי לבכות. קשה לתאר את התחושה הזו, שמישהו כותב עליך, ופשוט קולע לתוך דברים שאין סיכוי בעולם שהוא היה יכול לדעת עליי. גם לא מהיכרות של כמעט 7 שנים כמו שלנו..

בשלב הזה כל הבדיחות על חלוקת מוח משותף מתחילות להיות ממש קריפיות. לא שאין לנו המון טלפתיה גם ככה, ולא שחוט המחשבה שלנו די דומה לגבי הרבה דברים, אבל לרגע מסוים, פשוט הבנתי שבאמת משהו השתבש אי שם בחלוקת המוחות העולמית, ותאים מאותו חומר גלם מצאו את עצמם ב-2 מקומות שונים.

זה סיפור קצר, שנכתב עבורי ע"י חברה טובה שאין כמוה, וילדה מוכשרת מעבר לכך.

קוראים לו "אגדת רוח הלילה"

ואני אודה לכם אם תקדישו כמה דקות מזמנכם לקריאה, וגם השארת רשמים בתגובות.

וליז, את כתבת את זה קודם אליי, אבל אני אכתוב את זה אלייך עם שינוי קל בניסוח- הוא שלך לא פחות משהוא שלי.

אני אהבתי אותו, לא יודעת אם אחרים אהבו או יאהבו, אבל אני אהבתי אותו, והפעם, ורק הפעם, אני חושבת שזה הכי חשוב (:

תודה ענקית, כי אני בספק עם בשפה כלשהי יש משהו שבאמת יבטא את מה שמגיע לך.

תמשיכי להיות מי שאת, כי ככה בדיוק אני צריכה אותך (:

אני אוהבת אותך המון, ואני מקווה שאת יודעת את זה. 3>

זהו, אין לי מילות סיום מיוחדות הפעם.

לכל האנשים הטובים סביבי, חיבוק ונשיקה ענקיים.

אני אוהבת אתכם, גם אם לא תמיד אני מראה את זה או לא תמיד נראה שאני שם.

3>

שלכם, תמיד,

סקאי.