כן, כן.

אני מחייכת.

חיוך שכולו שיכנוע עצמי שהכל טוב.

השמש זורחת והציפורים מצייצות.

העולם ממשיך להסתובב, ובעצם, למה לו לא?

הרי הכל בסדר.

וואלה, כפיים לעצמי.

לא חשבתי שמרוב להעמיד פנים שהכל נלקח באיזי, אני אתחיל להרגיש ככה.

המסכה המחייכת הזו השתלטה עליי, ומרוב להיות עסוקה בלעטות אותה, אני לא מספיקה לשים את השנייה ההיא, הזו עם השפתיים המתעקלות כלפי מטה. עם הדמעה בקצה העין שמתעתדת ליפול.

אני לא רוצה אותה, האמת.

תקחו אותה, ותזרקו אותה לפח.

לאש.

שתישרף ולא תחזור יותר.

אני רוצה שהחיוך הזה, יהיה אמיתי.

אני כבר מתחילה להאמין בו.

לא לגמרי, אבל זו כבר התקדמות.

.I've had enough

דמיט, באמת הספיק לי.

ההחלטה הזו, שזו הפעם האחרונה לגמרי, די עוזרת.

בינתיים...

אין לי ראש לעצב.

בטוח לא לכעס, גם לא על עצמי.

אני רוצה לחייך.

באמת.

כי זה הכי טוב, ואין שום סיבה בעולם שלא יהיה לי טוב.

נכון?

אז כן, הכל בסדר, פאק, בחיי שהכל בסדר :)

אני רק מפחדת מהלילה שבו אשבר לגמרי.

אני לא רוצה שהוא יבוא. אני לא רוצה את הדמעות.

כן, אני אכתוב עליהן.

כי אולי אם אכתוב עליהן, הן לא ירדו.

אז אני מחייכת.

חיוך שלם כמעט לגמרי.

וזה מרגיש לי ממש אחלה.

שיכנוע עצמי זה דבר נפלא ויעיל.

אני צריכה להשתמש בזה קצת יותר.

אה, וגם לחייך יותר.

וואו, זה משפיע בטירוף.

כשפותחים דף חדש,

לא אמורים להביט בעמודים ההם, של הספר הישן, נכון?

צריך להחזיר אותו למדף, לאגור אבק עד סוף הימים, לא?

אני צריכה להפסיק לחפש בין השורות.

דף חדש הוא דף חדש.

צריך לכתוב אותו, למלא אותו באותיות שינטפו מהעט הנובע, להשלים את השורות החדשות, הפסקאות..

לעבור לעמודים הבאים כשהחדש ייגמר.

ככה זה עובד, נכון?

יום יבוא ואני עוד אלמד את התהליך...

ושוב אנשים טובים...

בחיי, החיוך הזה לא היה על הפנים שלי בלעדיהם..

אתמול טלפון מצ'ר :)

[עוד אנשה עם קול חמוד לאוסף ^.~]

מסוג הדברים שמעלים לי חיוך לערב שלם.

(כן, זה לא כ-ז-ה מסובך לגרום לי לחייך..)

וליז היום..

בחיי, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה.

פעם שניה שהיא מצילה אותי ברגעים קשים, ואפילו בלי שתתכוון.

כ"כ רציתי לעשות היום משהו..

לנצל את אחה"צ/ערב ל"לא להיות בבית", ולא להיות בין 4 קירות..

טלפון ממנה אחה"צ, וקבענו ללכת לטייל בים.

טלפתיה או לא טלפתיה?

נפגשנו בערב..

שיחת בנות שכזו, ארוכה-ארוכה, אחת מהסוג שלא היה לי מלא זמן, ואני לא זוכרת אם היה איתה לאחרונה בכלל...

היה ממש כיף (:

ו...

היא הביאה לי את החלק השני של מתנת היומולדת.

ברכה ממש, אבל ממש יפה וחמודה (יום יבוא ואני אצלם ו/או אעלה לכאן איכשהו..)

ו...

פגיון.

O_O

כן..

היא הייתה רצינית,

ועכשיו

*פאקדמיט*

יש לי פגיון!

יש

לי

פגיון!

אאאאאהההההההההההההעהעהעהעהעהעהעאעהעאעהעהעה!

אהמ.

אני מתכוונת,

היזהרו ממני!

*מוהאהאהאהאהאהאהא*

הממ.. כן, בכל מקרה, הערב היה ממש נחמד.

מלא מלא זמן שלא הייתי בים, אפילו סתם לאיזה טיולון שכזה, ואני תמיד אוהבת להיות שם.

אפילו בדרך חזרה לתחנת אוטובוס חייכתי לעצמי כל הזמן.. אווירה מרגיעה שכזו...

פשוט אין על זה.

אז כן, אני אחייך.

אני אשתדל להמשיך לחייך.

ולשם שינוי, גם להאמין בחיוך הזה עד הסוף.

כי מי שמוריד את החיוך הזה, לא שווה את העצב שזה יגרום.

ומי שאי פעם כן יהיה שווה את זה, פשוט לא יגרום לי להוריד את החיוך.

הלא כן טוענת הקלישאה?

וול, אולי לפעמים צריך להאמין בקלישאות..

לא, אני לא אסיים את הפוסט הזה באופן פסימי.

כי אני בהחלט מחייכת, אפילו עכשיו.

אנשים טובים זה מוי כיף (:

[רק אל תתנו לי לשכוח את זה...]

יוני שמח, וקיץ מאושר לכולם!

=^_^=