היי דף אינטרנט יקר.

ברגעים אלה ממש, אתה חוגג לך שנתיים תמימות של קיום.

מי היה מאמין שתשרוד ותוכל להתקיים במשך כל כך הרבה זמן,

ולשרוד איומים קשים בדרך ופרפורי גסיסה (אני לא זוכרת כמה פעמים אמרתי לעצמי: "אני כ"כ הולכת להפסיק לעדכן את הבלוג" אבל בטוח היו יותר מדי)?

וול, כתשובה לשאלה, אני אגיד שאני.

כי אני מודעת לחוסר החיים שלי.

ואני מודעת לכך שאת רוב האנשים שקוראים פה אני אפילו די מכירה (או הכרתי רק מכאן, מה שעוד יותר אומר תודה לישרא), בצורה זו או אחרת, ואני מודעת לכך שהבלוג הוא אחת הדרכים היותר יעילות לשמירה על קשר (כן, רק בשבילי, כי אני כזאת, עברנו על זה, נקסט.).

ואני מודעת לעובדה שתמיד נחמד לפרסם עוד פוסט ועוד פוסט, ותמיד נחמד לקבל עוד תגובות ועוד תגובות

ותמיד נחמד לענות על עוד שאלונים (מספר החודשים עד לא מזמן, די מוכיח את זה שקיומו של הבלוג הזה חייב רבות לשאלונים שונים שאני מוצאת ברשת ומבזבזת את זמני היקר במענה עליהם)

ותמיד נחמד לכתוב על שטויות שקורות לי (גם כשאין לי כוח לפרט עליהן, או שאני מקדישה להן שורה מתוך פוסט שונה לגמרי)

ובכללי, בלוגינג זה כיף.

אז כן, אני לא בדיוק מנהלת פה בלוג סופר מוכשר, אני לא מתיימרת אפילו, כי יש אנשים מוכשרים ממני, וכשנתקלים בהם ברשת, בכמות כזו, פשוט אין כוח להתאמץ אפילו.

הבלוג הזה פה בשבילי בעיקר, בשביל לתעד לעצמי דברים, וזה תמיד יהיה בשפה הכי פשוטה שלי, גם אם באמצע השורה אני אדחוף "כזה וכאילו" פקצתי שכזה, פשוט כי ככה בא לי.

ובשנתיים האחרונות, הוא עושה את עבודתו נאמנה.

כפרעליו.

בזכותו, כשאני אהיה ממש זקנה (כן, אני זקנה גם עכשיו, לא סתם כתבתי "ממש"), אני אוכל להציץ ולראות איך בערך נראו החיים שלי בגיל 17-18, מי היו החברים שלי, מתי היה לי טוב, מתי היה לי רע, ולחייך. חיוך נוסטלגי שכזה, שעולה אפילו כשאני מציצה אחורה עכשיו, לפוסטים הארוכים מתקופת בית הספר, שניסו לפרט כמה שיותר, אבל אפילו בארוכים שבהם לא הכל נכנס.

בכל מקרה, צ'רנובוג שאל לא מזמן "מה יותר חוסר חיים מאשר שנה לבלוג", ועניתי לו בצחוק ש"שנתיים לבלוג".

הממ, עכשיו אני בהחלט מבינה את זה =]

ודי נחמד לי כאן, למען האמת.

הפוסט הזה, בכלל לא היה צריך להיכתב כאן היום.

הוא כאן, פשוט כי אי שם, קצת אחרי 6 יצא לי להציץ ברשימות, לגלול אותן מהר, ולפתע נתקלתי בזה->

חוץ מזה, שמתי לב לשעה של הפוסט הראשון בבלוג (אין לי כוח לקשר, לכו תמצאו אותו לבד..), שהיא 18:38.

אז רציתי לכתוב פוסט יומולדת לבלוג בדיוק בזמן הזה [וכמובן שפספסתי את הרענון ב2 דקות, מוכשרת שכמוני.]

נו, אז כמעט.

אני לא זוכרת האם אי פעם היה לי שבוע כ"כ מבלבל, וכ"כ מלא בעליות ומורדות של מצב רוח.

וואו, זה מטורף. ומעייף. ונראה לי שהייתי מוחקת אותו..

מצד שני, יש גם חדשות טובות-

העבירו את לנה לבסיס של ליז.

ואני סופר שמחה בשבילן. (:

[ל2 שניות זה גרם לי לחשוב על "הו, אני רוצה גם", אבל אני יודעת שאני לא.. אז הממ, כיף להן!]