עייפתי.

היה יום מתיש, אבל אחרי הפסקות רבות, הצלחתי להשלים פוסט. או זה לפחות מה שנדמה לי, תחליטו אתם.

• בוקר עם 5 אזעקות תוך פחות מ-20 דקות זה לא כיף בכלל!

[6 אזעקות להיום כבר, אם להוסיף את זו שקטעה את כתיבת שורות אלה]

ואם לספור מתחילת היום, זה בסביבות ה-15, אני בספק אם פחות. K

• לראות איך הדם עולה לקוויקי למוח כשאני אומרת דווקא פגסוס בצליל של- pegasoos אחרי שהוא הסביר לי שזה לא נכון וצריך להגיד Pegasus [עם צליל שלo  אחת..], זה נורא, אבל נורא משעשע. J מה שפחות משעשע זה לחטוף על זה אח"כ K

• ערב ט"ו באב היה יכול להיות הרבה יותר נחמד אם דודה שלי לא הייתה מתקשרת לאימא שלי (פאק, היא מטרידה אותנו יותר מדי במלחמה הזו. גם ככה לא שומעים ממנה בכלל, מקסימום מהדוד, אבל זאתי לא מפסיקה להתקשר כל יום כל היום >.<), ונכנסת להיסטריה בגלל שאיכשהו מישהו הגיע לזה שלמחרת חיפה תהיה מטווחת יותר מהרגיל. הדודה נכנסה להיסטריה מוחלטת, ולראשונה מתחילת המלחמה, גם אימא נלחצה קצת. וכך, באופן מוזר למדי מצאתי את עצמי בסביבות 12 [פלוס מינוס] מכינה מהר תיק עם כל מיני דברים [פאק, אפילו לקחתי 2 ספרים ו-4 דיסקים!] ונוסעת ליקנעם, כאשר גם לי וגם לאימא שלי אין חשק, ובמיוחד- אין שום תחושת בטן גרועה לגבי היום שלמחרת.

בכל מקרה אי שם בסביבות 1:30 בלילה הגענו. הוקצתה לנו המיטה של הדודים (אלה שעברו לבית אבות..), ולישון על מיטה ישנה ששימשה אנשים מבוגרים ביותר במשך שנים ארוכות זה... לא לגמרי נוח. אני גם יכולה להזכיר את כמות היתושים/חרקים מוזרים ששתו לי את הדם במהלך הלילה (אני מתפלאת שבכלל נשאר לי משהו..), וגם את העובדה שבדיוק באותו יום התחלתי להתקלף אחרי שהשכלתי להישרף בים. בקיצור- בעעע. אבל היה נחמד. ויש להם חתול ג'ינג'י חדש, שלא נתן לי ללטף אותו L [חוצפה!], וכמעט סיימתי את "פרא" (עכשיו כבר סיימתי אותו. היה, ובכן בסדר. חיכיתי לסוף כדי שאני אוכל לתת עליו ממש ביקורת, כי לא הכי אהבתי אותו מהתחלה, אבל בכללי- הוא בסדר.). הדבר הכי נחמד מאותו יום, היה שנחסכו ממני האזעקות והריצות למרחבים מוגנים (כן, ריצות. אחרי שהשווצתי בזה שהממ"ד שלי הוא בעצם החדר שלי ויהיה לי נוח, קלטנו שהוא פונה צפונה, וזה רע, אז עדיף לרוץ לחדר מדרגות.. K), יום שקט רחוק מהכול, זה ממש כיף. J

• כשאימא שלי באה וניגשת למחשב, ורואה חלון שיחת מסנג'ר שלי פתוח, ובו תמונה שלי, אבל מגיל 4, בוהה בה קצת ואומרת: "היי, זה דומה לאירה (בת דודה שלי..) כשהיא הייתה קטנה!" – זה גורם לי לתהות האם אני באמת מאומצת.

דפקתי בה מבט עקום של "זאת הבת שלך, למקרה שאת לא מזהה!!!111אחדשתייםשלוש".

והיא פרשה מהחדר עם מבט מבויש ומלמולי "אוי, איזה אימא גרועה אני...".

• זהו, נכנעתי עם העיצוב. הבלוג נתקע לאנשים לפני שהחלפתי, ואחרי הוא נתקע עוד יותר. ניסיתי להוריד אותו, והוא עדיין נתקע. גאד פאקין דמיט, מי פה כ"כ שונא אותי?! >.<

• אתמול שידלתי את ליז להתחיל לצייר לForbidden Fruit  לוגו חדש. הטיוטה הראשונית נראית מבטיחה J

• ואם כבר מדברים על הלהקה הזו, בשבת שעברה (5.8.06) הייתה הופעה שלהם. J

אולי אני לא כזו מבינה במוזיקה, ואולי מעולם לא הייתה לי שמיעה מוזיקלית טובה, ואולי אני גם לא ידועה בתור חובבת מטאל, אבל מה שאני כן יודעת, זה שהחבר'ה האלה יודעים מה הם עושים. כל אחד ואחד מהם, אוסף של אנשים מוכשרים שעושים פאקין' מוזיקה טובה!!!

כן חבר'ה, הייתי, אהבתי ונהניתי מכל רגע! (אמרה הילדה שבמשך כל ההליכה חשבה לעצמה על דרכי מילוט ומה היא תעשה אם היא איכשהו לא תאהב את הסגנון.)

• בראשון שלמחרת (6.8.06 – יומולדת 19 ללנה!), בקושי יכולתי לזוז. הכוויות בכל הגוף כאבו לי בטירוף. זה היה רע, אבל איכשהו הצלחנו ללכת עד לסנטר (2 דקות שלמות בשמש! פאקין 2 דקות שלמות! זה אמנם מרחק יריקה מהסנטר וזה מצוין, אבל כשהולכים שרופים מתחת לשמש, מרגישים כל שנייה.) ולקנות איזה קרם של אולטרסול, שאמור להרגיע את העור. J

בצהריים, הייתי צריכה ליסוע כבר חזרה. הרכבת התחלפה בג'ינה של קוויקי, וכמה שיחות הביתה הרוויחו לנו אקסטרא-טיים בעזריאלי. האקסטרא-טיים נוצל לקניית מתנה לנטשה (ההיא שבאנו אליה ליום ביקנעם). היא רצתה נרתיק עור כזה לסיגריות. זה עלה לי בדיוק 40 ₪ (ציפיתי ל70, מסתבר שנפלתי על איזה דגם שלא היה שם כשבדקתי שבוע לפני..), וההתפעלות שלה נורא הצחיקה אותי, כי היא ממש התלהבה וחשבה שזה עלה לי הון תועפות.

בשלב כלשהו, נזכרתי שבאותו יום אמור היה להיות מפגש ישרא, וכך סחבתי את קוויקי לגג עזריאלי כדי שגם הוא יוכל ליהנות מהתענוג שבלעמוד מול עשרות צוציקים בשחור ולצעוק: "איכס פריקים!!1". הבעיה הייתה שהגענו די מאוחר לשם, והיו ממש איזה 2-3 חבורות בודדות של אנשים. אפילו לא נכנסתי.

ירדנו למטה, ואז זה הכה בי. מחסור חמור של שוקולד בדם. טוב, לאו דווקא שוקולד, אבל משהו מתוק. הייתי מספיק החלטית כדי לדרוש גלידה, אבל לא התמצאתי מספיק בקניון כדי לדעת איפה הכי כדאי להשיג אותה. אז שוטטנו לנו בין אזורי האוכל, ונחתנו על וופל בלגי בד"ר לק. עכשיו זה היה בצירוף 2 כדורי גלידה (ואפילו הצלחתי באופן טלפתי למדי להשפיע על המוכר כשראיתי אותו מוציא כדור, ואמרתי בשקט "לא, תוסיף עוד קצת! עוד!" – הוא כל פעם הוסיף! J), קצפת והמון סירופ שוקולד חם. Ah… heaven.

• אני לא רוצה לסיים בנקודה רעה, אבל נגמרו לי המחשבות/רעיונות/אירועי השבוע החשובים יותר, וזה בכל מקרה יותר מדי מעצבן אותי היום וצריך להוציא- בצפון יש עשרות אזעקות, כמות הטילים שנפלה שוברת שיאים, והטלוויזיה משדרת רק נאומים של כל מיני אנשים על כל מיני הסכמים, כולם כבר מדברים על המלחמה כאילו שהיא נגמרה, או על סף להיגמר ונושא השיחה נראה כאילו שהם כבר ב"יום שאחרי", שהכול רגוע כאן ואפשר להתחיל לזיין ת'שכל בתקשורת. זה כ"כ מרתיח לחזור מאזעקות רצופות, אחרי ששומעים בומים קרובים, כדי לפתוח את ערוץ 22/10/11 ולראות עוד פוליטיקאי/איש צבא כלשהו מדבר על משהו, כשעד לפני שכמה אנשים "חשובים" התיישבו ולכלכו כמה ניירות בדיו שאמור להיות החלטה חשובה כאילו, כולם רק הזדרזו לדווח על מה קורה בשטח, על נפילות, על נפגעים, על מה באמת קורה עכשיו במדינה הזו.
• באותו נושא, פינת כבוד: לרדיו חיפה, שעושה עבודה נפלאה עם הדיווחים והסיקורים מהשטח. כן אנשים, כשאני שומעת בום, ואני לא רואה את זה מהחלון (דווקא את ענני העשן הענקיים מהנפילה היותר חזקה אחה"צ זכיתי לראות מהחלון/מרפסת שלי) – אני רוצה לדעת איפה זה קרה, ומה קורה באזור שאני חיה בו, ולא לשמוע חבורת פלצנים שחושבת שהיא יודעת מה היא עושה, כשמעל 30 ימי לחימה הבהירו טוב מאוד שהם לא.

וכ"כ חבל על כל הנפגעים, החיילים ההרוגים, ופשוט על הכל. :/ 

14.8.06

19:50

עריכה.

wheeeeeeee!

אאוריקה!

מצאתי את הבעיה בבלוג ולמה הוא נתקע בעליה שלו, הורדתי, ועכשיו אוי לבנאדם שיתלונן שהבלוג שלי נתקע, פשוט אוי לו!

סקאי, שמחה ומאושרת, INC