פוסטסיכום טיסה.

התחלה.

וזה אפילו לא עד שנחתתי בפרנקפורט.

[המשך, מבטיחה לעצמי הפעם, עוד יבוא בהחלט.]

לא אני ולא אתם, ולא אף אחד למען האמת, באמת האמין שזה יגיע, אבל הנה הוא, פוסט סיכום חודש ספטמבר (שראוי להיקרא פוסט סיכום 3 שבועות, או פוסטסיכומחו"ל, או הפוסט שלא באמת האמנו שסקאי תכתוב אבל הנה היא כתבה בסוף, או.. טוב, הלכתי לקחת ריטלין.)

טוענים שהכי קל להתחיל מההתחלה, אז קבלו אותה (רצוי במחיאות כפיים, היא מעט ביישנית, אחרי הכל, איזו עוד סיבה הייתה לה לא להופיע בפניכם עד כה?)

~ההתחלה~

או: "כשהדייל ברישום לטיסות נראה כמו McDreamy, זה אומר שתהיה לך נסיעה טובה"

29.8.06       יום רביעי

20:00

המזוודה ריקה. בראש יש תכנון קלוש של הדברים שאני צריכה לקחת איתי.

שיחה ביני לבין עצמי:

"הממ.. למה לא ישנתי בצהריים?"

"אני עייפה....... אני ורצה לישון......... אין לי כוח לסדר דברים. הצילו!!!111"

"לכי תארגני ת'מזוודה, פאקינדמיט, ואז, אולי אם יהיה לך קצת זמן, תישני לפני שאת יוצאת! לא הולכים לישון 5 שעות לפני היציאה מהבית בלי שהכל יהיה מאורגן אצלך!!!"

"טוב נו, את צודקת."

~yawn~

20:05

המזוודה נגררת בעצלתיים לחדר, ואני משלימה עם העובדה שיש לי שעה וחצי למלא אותה.

בגדים נערמים על המיטה, בניסיון לדחוס את רובם אח"כ למזוודה.

אמא ברקע: "אל תשכי שאת עוד צריכה לדחוס את המתנות! ואתה הקופסא עם העוגיות שאפיתי!!!"

-_- "כן, כן, בסדר אימא.."

~yawn~

21:30

פורשת לסלון.

מה? שאני אפסיד את "האנטומיה של גריי" כשזה חצי שני של פרק כפול ומותח, ועוד כשאני אהיה בלי הטלויזיה שלי במשך שלושת השבועות שאחרי? נה-אה!

22:30

חוזרת לחדר, מביטה בהשלמה על המזוודה הלא ארוזה סופית, ומתחילה לסיים לארוז.

פה ושם, טלפונים לדודה, כדי לספר לה מה אני אלבש (כי כן, הדודים שלי לא באמת היו אמורים לזהות אותי לפי איך שאני נראית ככה, הם לא ראו אותי 11 שנה בערך..)

בסביבות 23:00-23:30 – נחיתה סופית ואחרונה מול המחשב. שיחות אחרונות עם קוויקי ואפילו אראמיס, שניה לפני שאני צריכה לצאת.

30.8.06      טכנית, זה כבר יום חמישי.

1:10 בערך [או שזה היה 1 ו-20, אני לא זוכרת] יוצאים מהבית, ונוסעים ברחובות הדי ריקים לתחנת הרכבת. אימא מרוב לחץ אפילו עוברת ברמזור אדום.

אני: "אבל למה דווקא כאן? יש פה מצלמה! >.<"

אימא: "מה? איפה? יש פה מצלמה? איך את תמיד רואה את הדברים האלה?"

אני: "אולי כי אני מסתכלת קדימה..."

Oh well

הגעתי לתחנת רכבת בשלום. אפילו נתנו לאימא שלי לעבור לרציף עצמו.

1:40 -  רכבת לנתב"ג

משהו בפנים מרגיש כמו כל נסיעה ממוצעת ברכבת, אבל עומס האנשים המוזרים, דוברי השפות הזרות שישבו סביבי הוכיח שזה כבר אחרת.

מפה, אני אפנה ליומן/מחברת (בבקשה אל תתחקרו אותי איזו מחברת זו, כי אני מתביישת על קיומה), שבה ניסיתי, לפחות חלק מהזמן, לרשום "זיכרונות" או כמו שקוראים לזה בשפה יותר נורמלית – חוויות.

2:00

לעולם ועד יהיה משהו מאוד מרגיע בנסיעות האלו לדרום. אין לי צורך לנתח מדוע, זה פשוט עושה טוב על הלב מסיבה כלשהי...

לא נפרדתי לשלום כמו שצריך מכמה אנשים... אבל לא נורא. צריך להתחיל בלי דאגות.

הרכבת רועדת מדי >.< איזו חוצפה! אי אפשר לכתוב ככה.

2:40

הרכבת מגיעה לנתב"ג ומסתבר שנורא פשוט להתמצא שם. הדבר היחיד שקצת מרגיז אותי, חוץ מהעובדה שנורא קשה לי לסחוב לבד את המזוודה המפוצצת (ותודה לאיזה מישהו שעזר לי קצת להוריד אותה מהרכבת ולעלות על המדרגות הנעות), זה שאי אפשר לקנות כרטיס לרכבת חזרה! אפילו המכונות האוטומטיות שמוכרות כרטיסים – לא פועלות! מופיע עליהן איזה משהו נוסח "מחוץ לשעות הפעילות". WTF? אפשר לחשוב שהאוטומטים הם עובדים רגילים שאשכרה מקבלים משכורת ויש להם מכסת שעות יומיות לעבודה, והופס, הפרעתי להן באמצע.

התבאסתי קשות, נכנסתי לאולם הראשי ומסיבה לא ברורה פניתי שמאלה. כשפונים שמאלה, נתקלים ב-dead end, וגם באיש שאוסף את העגלות האלה, שסוחבים עליהן את המזוודות. הוא כיוון אותי לאן שהייתי צריכה ללכת.. והלכתי. מה עוד יכולתי לעשות? (האמת היא, שהדבר היחיד שרציתי לעשות באותו רגע, הוא פשוט להתמוטט, לא משנה על מה, ולישון. לישון המון.)

קצת אחרי 3:00 (אנחנו מדברים פה AM, אני מקווה שזה ברור לכם)

נעמדתי בתור של הבדיקות ללופטהאנזה, מסתבר שזה באולם קבלת פנים, בנפרד מטיסות אל-על וכל השאר.. הממ.. טובנו. ניגשת אליי קצינת ביטחון שנמוכה ממני בראש, כזו שגרמה לי לתהות מה היה קורה אילו באמת הייתי אנשה מסוכנת לציבור (שוש! אני לא!), ותוך כמה עשיריות השנייה באמת היה לוקח לי לעבור אותה. קצת שאלות ("הממ... כשאת שואלת אותי אם אמרו לי להעביר משהו, זה לא מתכוון גם לשקיות הסמים ב-600 דולר לגרם, נכון? ... ולא, לא ארזתי לבד. הפיליפינית הפרטית שלי ארזה לי."), התיק עבר בדיקה (הא הא! אני באמת לא מסוכנת לציבור! "אויש, פאק, מה את מחזירה לי אותו, זה כבד! לא רוצה לסחוב אותו! תשאירי אצלך...") והלכתי בעקבות כולם (טוב נו, בעיקר כי פשוט היה שם השלט של לופטהאנזה, וכי גם די כיוונו אותי לגשת לשם) הלכתי ונעמדתי בתור. כעבור נצח, ושם באמת התחלתי לחוש סחרחורת איומה, והצטערתי על כל שנייה שבזבזתי על שטויות במקום לישון כמו שצריך. אחרי שאפילו פעמיים עקפו אותי ("זה תור מיוחד, ולנו יש עדיפות! *מוהאהאהאהאהא*" טוב, אני לא בטוחה שאת הצחוק הזדוני האיש הדווקא די מנומס באמת הוסיף, אבל הממ.. שיהיה.) ניגשתי ל..אממ.. איך קוראים לאנשים האלה? פקיד? דייל? טוב, בוא נגיד את זה ככה, לא משנה מה התפקיד שלו, היו לו את תווי הפנים של *McDreamy, רק בגרסא הרבה יותר מוצלחת ושווה משל השחקן. חייכתי בנימוס, ופלטתי את הדבר היחיד שעבר לי בראש באותו רגע: "טוב, זו טיסה ראשונה שלי, אין לי מושג מה צריך ומה אני אמורה לעשות כאן." אז הוא ביקש ממני את הדרכון. נתתי לו, שאני אגיד לא? הוא זה שיודע מה עושים..

הוא אפילו עזר לי לקשור ת'סרט עם השם על המזוודה (שתבינו רק עד כמה הייתי חסרת קליטה באותן שעות). בכל אופן, המזוודה נשקלה, והתקלה שהיא שוקלת רק 14 ק"ג [מתוך ה-20 שהיה מותר לי]. "למה יש לי תחושה שהמזוודה הזו תחזור מלאה?", המק' שואל. "כן.. אמרו לי לבוא עם מזוודה ריקה, אז השתדלתי.." (איזו פאקין מזוודה ריקה?! אני בקושי מצליחה לסחוב ת'דבר הזה, שמפוצץ מבפנים, ואתם עוד אומרים לי שיכולתי לדחוס יותר?!... הדבר היחיד שהציל את מחשובתי היה העובדה שדודה שלי אכן אמרה לי לבוא עם חצי מזוודה ריקה, כי היא אמורה להפציץ אותי בדברים לקחת חזרה לארץ). כעבור דקות ספורות, קיבלתי את כרטיס העליה למטוס, ונשלחתי לדרכי. עכשיו ככה, לשלוח אותי לדרכי, במצב שבו הייתי, זו לא הייתה חוויה. בדרכי פלא (ובעזרת זיכרון מושלם מחיטוט מקדים באתר של נתב"ג, ושילוט מועיל) הגעתי לקומה שממנה מחתימים דרכון (אפילו לא שמתי לב שעמדתי בתור מעבר לפס הצהוב, אבוי!) ונשלחים לקודש הקודשים, הלא הוא הדיוטי פרי. הדיוטי פרי היה מאכזב. לא, לא. המחירים בסדר. רק שבדמיון שלי, הוא נראה הרבה יותר ענק. והכל שם היה כזה.. קטן. לא יודעת. ציפיתי למשהו אחר. אבל מסתבר שהגודל לא קובע, והוא אכן הכיל את כל מה שהיה צריך להכיל. אפילו הספקתי להסתובב פעמיים בחנות הספרים, ולתהות רבות לגבי האם לקנות ספר של פראצ'ט שהיה שם, או לוותר. ויתרתי, כי במילא לא היה לי מקום לספר, למרות שמצד שני זו הייתה טעות, כי לא פעם ולא פעמיים השתעממתי מספיק כדי לרצות לשבת ולקרוא משהו, ולא לקחתי איתי שום חומרים מהסוג (כן, אני עדיין מדברת על קריאה. אקט תמים למדי שבו העיניים מרפרפות על אותיות שהופכות למילים שהופכות למשפטים ופסקאות, ובאורח פלא מתחברות יחדיו במוחי הקט לתוכן בעל משמעות כלשהי). לבסוף נכנעתי ונכנסתי לדיוטי פרי עצמו. בוא נגיד את זה ישירות, בשעה 4:30 בבוקר, אחרי קרוב ל-24 שעות ללא שינה, לא באמת מעניין אותי מה יש לדיוטי פרי להציע לי, ואין לי ממש כוח לחשב עד כמה הוא באמת שווה. אבל מה, הייתי צריכה בושם. אפילו ידעתי איזה בושם אני מחפשת, אבל משום מה לקח לי יותר מדי זמן לראות אותו, ובכלל, נכנסתי ישר מהאגף של האלכוהול! אל-כו-הול. כמה שהתחשק לי לטבוע בתוך עשרות ליטרים טובים של כל מה שהיה שם, אבל ידעתי שזה לא מסוג הדברים שאני עומדת לקנות, והמשכתי הלאה. לאחר שיטוטים מסוימים, עם נסיונות של לחשב עד כמה המחירים בדולרים אכן שווים לגבי כמה בשמים, מצאתי את אהובי ויקיר ליבי, הלא הוא ה-Be delicious של דונה קארן, שהוצע במחיר סביר מאוד מאוד לכל הדעות (בסביבות 208 ₪, בתרגום חופשי מדולרים), חטפתי אותו מיד, והלכתי לעבר הקופות. עכשיו, לעבור אל הקופות זה קשה. במיוחד למישהי כמוני. אתם מבינים, כששמים את הקופות מאחורי כמה סטנדים טובים של... ~מבט מזוגג~ שוקולד.. זה, ובכן, קשה! אני חושבת שעשיתי לפחות 10 סיבובים בכל פינה של איזור הממתקים, ובאופן לא החלטתי בעליל, החלטתי להיות קונפורמיסטית לחלוטין, וסחבתי איתי שקית של M&M's   (שעתידה אגב להתגלות כשהקנייה הלא שווה שביצעתי בדיוטי פרי, שכן אח"כ באיטליה גיליתי את אותה שקית, במחיר כמעט פי 2 יותר זול), ושלישיית 'סניקרס', מהסיבה הפשוטה שהייתי חייבת אוכל, משהו מתוק, ותמריץ אנרגיה באופן דחוף, ובאותו רגע, החטיף/שוקולד הזה נראה לי כאופציה מושלמת למטרותיי הזדוניות (אחרי הכל, כמה פעמים הציעו לכם שלישיה ב-2 דולר? ^.~).

אפילו הספקתי לעשות סיבוב בסקאל, ולגלות שדברים בסגנון המצלמה הדיגיטלית שרציתי לקנות, לא זולים בכ"כ הרבה מהמחירים כאן (למשל, בחנות של פוג'י, הציעו לי 1750, ובסקאל בסביבות 1711... תודה באמת), ויתרתי על הטיול, והלכתי לשבת קצת באיזור הזה באמצע.

כעבור כמה זמן, המועד של העלייה לטיסה התקרב, וקלטתי אט-אט שזה הזמן להתחיל להרים את עצמי, ולכתת את רגליי לעבר השער שלי. במצב חצי-מודע-לסביבהוחצי-מעורפל-לחלוטין לא הכי מומלץ להשתמש במדרכה הנעה הזו שלהם, או איך שלא קוראים לה. אני אישית, חטפתי את הסחרחורת של הלייף, מה שלא מנע ממני להמשיך גם לשני, כי זה הרי מאגניב, ואם אני כבר כאן אז למה לא! שוב, הגעתי, שוב ראיתי תור, שלא היה לי מושג לאן הוא מוביל, אז ניגשתי לדלפק המידע, והיי, מי היה שם? יאפ יאפ, mcdreamy שוב הציל את הרגע והסביר לי שאני בכיוון הנכון והכל בסדר. דיילת חביבה קרעה לי את הכרטיס, והלכתי לשרוול [הו, כמה מאגניב!] שמוביל למטוס עצמו...

המשך, כמו שאמרתי, יבוא.

באמת.

אני חושבת..

* McDreamy להמחשה:

המשך, take 1:

לקח לי כמה זמן לקלוט איפה בכלל רשומים מספרי המקומות, אבל איכשהו מצאתי את המושב שלי, והתיישבתי. ליד החלון. מאוחר יותר, כל מיני אנשים שדיברתי איתם המליצו דווקא לקחת מקומות ליד המעבר, אבל אני מהאנשים האלה, שחייבים חלון, חייבים כל הזמן להציץ החוצה ולראות מה יש מסביבי בלי הפרעה, אז מקום ליד חלון, זה מצוין, גם אם אין לי ממש מקום כדי למתוח את הרגליים, או לצאת לשירותים זה פרויקט שלם (שלא יצא לי לנסות לא בטיסה הלוך, ולא בטיסה חזור..). ישבתי ממש ליד הכנף, וזה הרגיש די מגניב. עוד דבר מגניב הייתה הנסיעה שנראה היה שהיא לוקחת קצת יותר מדי זמן בכל שבילי ההאצה האלה. אבל זה היה יפה, כי בבן-גוריון הכל מסומן עם אורות צבעוניים, ואפילו התחילו לבצבץ סימני אור של זריחה, ככה שלפתע, הכל קיבל פוש רציני של הבנה, ש"היי, אני באמת על המטוס, עוזבת את הארץ לכמה זמן, לבד." זה הרגיש טוב.

תחושת ההמראה, הרגע שבו מתנתקים הגלגלים מהאדמה וזהו, אנחנו באויר, בין שמיים וארץ, הייתה פשוט מדהימה. משום מה, הדקות האלו של צבירת הגובה והניתוק מהקרקע הזכירו לי את הלונה-פארק, וזה היה פשוט כיף! (ומשום מה גרם לי יותר מדי לרצות לצחוק. כן, בדיוק כמו אז כשירדתי מהאנקונדה, וחטפתי התקף בלתי מוסבר של צחוק – זו הייתה בדיוק אותה ההרגשה).

5:55 – It's kinda like – OMG the clouds are getting closer!

6:00 – Now it's like – OMFG! We're above the clouds! O_O

המראה  הזה, פשוט מדהים.

6:05 – יש שמיים מעל העננים! נו, זה לא שלא ידעתי קודם, אבל ממש מגניב להסתכל למעלה, לראות שמיים תכולים (עוד מעט מתחילה הזריחה), ואז להביט למטה ולראות את העננים, וכבר אי אפשר לראות את מה שנמצא מתחתם, והם משום מה קצת מזכירים ים... nice J

6:13 – The sky here is damn beautiful!   השמיים בצבע ורוד-כתמתם-כחול כהה-תכלת.. והעננים למטה... פשוט מקסים...

כן, לשבת ליד החלון זה כיף.

6:30 – מחלקים שתייה ואריזות קטנות של בייגלה. או,וול, אז הבייגלה של לופטהאנזה הם בדיוק כמו כל השאר מבחינת טעם... לפחות המיץ תפוחים היה טעים.

קר. מאוד קר במטוס. אני מתחילה להבין את זה לאט לאט, אבל כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי כדי להתחמם... חשבתי שהתלבשתי מספיק חם, אבל די טעיתי, וקשה לכסות עם השמיכה שנותנים במטוס גם את הרגליים וגם את שאר הגוף. ארג. L

6:50 – גיחי. מדי פעם מופיעים פרטים על מיקום, כמה זמן נשאר לטיסה וכו'.. הטמפ' בחוץ, כך טוען המסך הקטן, היא כעת C°53- . וויפי ייאי. פתאום המזגן בתוך המטוס נראה ידידותי.

ניסיתי להירדם קצת, פשוט כי כבר הייתי עייפה ומותשת לחלוטין, וכי איכשהו היה צריך להעביר כמה שעות ללא הכרה עם כל הקור הזה.

בסביבות השעה 8 בבוקר (זמן מקומי גרמניה, אם אני לא טועה, בכלל, נראה לי שהעברתי את השעון שעה אחת אחורה כבר בתחילת הטיסה...) הגישו ארוחת בוקר. עכשיו, כשהזמנו כרטיסים, לא ידעתי איך זה הולך, וחשבתי לעצמי שאם זו חברה גרמנית, עוד עלולים לתקוע לי משהו באוכל, שכשהיה חי עשה בזמנו הפנוי "אוינק", וכמו שפעם סימסתי לקוויקי- אני את ה"בייב" שלי מעדיפה חי, ולא מת ומוכן על הצלחת שלי. אז הזמנתי ארוחה כשרה. למרבה המזל, הארוחה הכשרה לא הגיעה אליי, איכשהו, אבל בחיי שממש לא אכפת לי איך. כשהדיילת אמרה לי שיש אומלט ויש פנקייקים, מיד חשבתי לעצמי שחביתות אני אוכלת מספיק בבית, ופנקייק מזמן לא אכלתי, אז ביקשתי את הפנקייק. ~עוצרת רגע לנשום עמוק תוך כדי היזכרות~ ידידיי, ברגע שפתחתי את הקופסא החמה (טוב, זה היה פרויקט, כי זה היה ממש חם והיה קשה לגעת בה, אבל עזבו, זה ממש לא מעניין), גיליתי שזה לא באמת פנקייק בצורתו המוכרת. לפני ישבו 2 בלינצ'סים חמים, מצופים במשהו מבריק ומתוק, בפירות מתוקים וחמים (תותים, יכול להיות שמשהו כמו אננס, צימוקים ועוד..), וכשניסיתי לנגוס בבלינצ'ס גיליתי להפתעתי שכל אחד מהם עוד ממולא בגבינה מתוקה. אני נזכרת בזה ועדיין רוטטת מאושר. הטעם שלהם היה תענוג, ומנת הסוכר הזו, זה בדיוק מה שהייתי זקוקה לו אחרי יום מתיש כמו זה שעבר עליי. בכלל, מנת הסוכר הזו, לא הייתה היחידה, שכן היא הצטרפה לנקניק וגבינת צ'דר מאוד טעימה עם קצת ירקות, ללחמניה עם ריבה (למי שלא מספיק סוכר), ועוד חתיכת עוגה עם שזיפים, אם אני לא טועה (למי שעדיין לא הספיק לו הסוכר), ועוד לקינוח של הקינוח, גם פירות העונה שבמקרה היו מלון, אבטיח וענבים (דאגה לרמת סוכר, מישהו?). יו, זה היה טוב, ולזמן מה השכיח ממני את הקור המקפיא במטוס. כן... זה ה-י-ה  ט-ו-ב !

כמובן שכעבור כמה זמן אחרי שהסתיימה ארוחת הבוקר, לא היה מה שיעסיק אותי, ולפתע שמתי לב שממש, אבל ממש קר לי, שאני מתעטשת כל כמה שניות, ושבכלל- בכמה שעות האחרונות- נהייתי ממש חולה!

תודו שזו לא התגלית שהייתם רוצים לגלות קצת לפני שנחתם בחו"ל?