זה פחות או יותר (יש לי תחושה שפחות מאשר יותר, אבל אני בונה על כך ששתי הנפשות הפועלות שנכחו בעת אמירת המשפט הנ"ל מספיק זקנות כדי שתאי הזיכרון יעברו למצב 'סניליות יתר' ולא יזכרו הכל במדויק כדי לתקן) המשפט שהוא אמר לי ברגע שסיימנו [פחות או יותר, הפעם יותר מאשר פחות, כי לי כבר אין כוח להתעסק עם זה יותר מדי] להרכיב מערכת כלשהי שתעביר את זמני בסמסטר הראשון בגהנום.

לא, אין לי שום בעיה עם חלונות של שעתיים (זה מסוג הדברים שידרבנו אותי ללכת לבריכה ו/או חדר כושר, משהו שאני ממש צריכה לחזור אליו ויפה שעה אחת קודם). ובסה"כ יוצא די נחמד, כי ברוב הימים אני מסיימת מספיק מוקדם, וזה אפילו קצת נחמד יותר מלהתחיל מאוחר בשבילי.

בכל מקרה, התוצאה הסופית, לבינתיים (אלא אם אני אחליט להחליף איזה משהו, וגם זה בכלל בתנאי שעוד יש מקום איפושהו, כי כל העסק עם הקבוצות השוות מבחינת שעות שכבר אין בהן מקום מתחיל להיות מאוד מטריד) נראית פחות או יותר ככה:

(מצטערת שזה מרחיב את הדף.)

עכשיו רק נותר לי אכן להשלים סופית עם העובדה שעוד פחות מחודש אני באמת מתחילה ללמוד.

חח.

ללמוד.

ללמוד זה דבר שכבר הספקתי לשכוח איך עושים, באופן מפחיד למדי למען האמת. כ"כ התרגלתי לכל המצב הזה שלא מחייב אותי לאמץ את שרירי המוח הכבר מנוונים מראש שלי, שהוא התנוון עוד יותר עכשיו, ואני בכלל לא יודעת ממה להתחיל.

ואני עוד צריכה לשם שינוי, קצת אחרי שאני אקלוט שאני באמת מתחילה ללמוד עוד מעט, להתחיל לחזור על כל החומר.. מתמטיקה (שאני כבר לא לומדת 3 שנים), פיזיקה (שאת המכניקה אני לא לומדת כבר שנתיים) ואפילו קצת על שפת C וכל מה שניסו ללמד אותי במחשבים.. זה אמור להיות יעיל.. וכל מי שמתכוון להגיד לי שהחומר שמלמדים בטכניון הוא לא מה שמלמדים בתיכון - כן, אני יודעת! אבל זו נקודת פתיחה כלשהי, ובטח ובטח שלא יזיק לי לחזור קצת על דברים בסיסיים, את זה אני יודעת.

בכלל, הדבר העיקרי שיש לי פחות מחודש ללמוד הוא פחות או יותר, מה שאפשר לקרוא לו: "The fantastic art of the so-called 'Making Friends'", כי ובכן, הבה נודה בעובדות: אני גרועה בזה. אני ולהתחבר עם אנשים חדשים, שאני לא מכירה בכלל בכלל בכלל, במיוחד כשהם באים בקבוצות גדולות, ושחלקם בטח מכירים אחד את השני מראש איכשהו - זה פשוט לא הולך ביחד. :/

ואני חייבת לציין שבשלב הזה בחיי, פשוט נמאס לי מהדברים האלה, מההתחלות החדשות, עם 0 מכרים (החל מהיסודי זו בערך הפעם הרביעית שאני צריכה להתחיל להכיר אנשים חדשים out of nowhere) ועם 0 יכולת לתקשר עם הסביבה בצורה נורמלית, כמו שצריך. זה מתחיל להטריד, וקצת להפחיד. לא שחסר לי ממה לפחד, כי אני מודעת לעומס הרב שקיים בלימודים בטכניון (אהמ, סליחה, בגהנום).

כאילו, אוף, אני מגיעה לשם, עם בטח אחוד נורא נמוך של אנשים בגיל (נגיד המדויק, כי יש עתודאים, שזה אומר קטנים ממני בשנה, ויש את אלה שכבר אחרי צבא והכל, וזה בד"כ גדולים ממני לפחות בשנתיים) שלי, ואני לא מכירה אף אחד, אבל פשוט אף אחד, שהולך ללמוד ביחד איתי.

ואני די שונאת להסתדר לבד. (אני מניחה שזה איכשהו קשור לעובדה שאני לא מצליחה להסתדר לבד. oO)

(קורס מזורז בתקשורת להמונים, לבעלי חרדות חברתיות, יתקבל בברכה)

והיי, אני לא אמורה להתרגש בינתיים מזה שאני מתחילה פרק חדש בחיי?

משהו שאשכרה יתחיל לתת איזושהי צורה לדבר הזה, שאני מסרבת להודות בקיומו, שנקרא "העתיד שלי".

יש ממש קצת הרגשה קופצנית מבפנים, כי בכל זאת, אני מודעת לעובדה שזה דבר חדש, ובסופו של דבר, אמור להיות נחמד (נכון? נכון? ... טוב, אל תענו.)

אבל בינתיים, ואני יודעת שזה רק יתגבר עם הזמן..

אני

מתה

מפחד.

>.<

בנימה אופטימית זו, הגיע השלב ל"פינת הפרסום הלא כל כך סמוי":

Forbidden Fruit

הופעה!

מוצ"ש הזה, 7/10/06

21:30

מועדון הפטיפון, יצחק שדה 32, ת"א.

תבואו!

הממ.. נמנמ.

זהו לבינתיים.

אני אצטרך עוד לשבת ולסכם את השבוע הדי פעיל הזה מתישהו.