אני לא אוהבת חורף.

או שעון חורף.

או מה שזה לא יהיה, שגורם לשעות האור להיות כ"כ מועטות, לשמש לזרוח ממש מוקדם, בימים האחרונים בהם אני יכולה לישון דווקא עד מאוחר, ולשמש גם לשקוע כשרק התעוררתי מנטלית (כן, אני מתעוררת בסביבות 11, אבל מתחילה לתפקד כמו שצריך רק ב-4 אחה"צ), ולגרום לכל הערב להיראות כאילו כבר אמצע הלילה.

אני לא מסוגלת לתפקד ככה, וזה מציק פיזית ונפשית, המצב רוח כבר מתחיל להתערער, ואני לא אוהבת את כל דכאונות החורף הללו, אני חיה טוב מאוד בלעדיהם, ולא זקוקה להם. אנא, עזבו אותי, לכו למקום אחר, או שאני אדליק פנס!

סימן ההיכר הראשוני לכך שאני מפחדת ממשהו, זה שאני לא נוגעת בו.

לראיה, אתן את דוגמת ספרי גיימן, שנקנו באייקון, 2 מהם חתומים, וכולם מונחים כרגע על המדף, עטופים בהילה קדושה בעיקר. ואני, בינתיים פשוט לא מסוגלת לגעת בהם, אפילו להציץ. (אני עדיין מכה את עצמי על כך שכל מה שהיה לי להגיד לסופר שאני אוהבת, שהגיע לארץ, זה "please draw me a kitty" בנוסף לסמול-טוק קצרצר על "נפלאות" הג'ט-לג).

דברים שמעבר לתפיסתי, אני פשוט לא נוגעת בהם, ולא מתעסקת בהם, וזה רע, כי למשל כרגע, אני צריכה לשבת עם כמה מחברות מתמ'/פיזיקה/מחשבים ולקרוא, עזבו אתכם מלהפנים וללמוד הכל מחדש כמו שצריך, סתם לדפדף ולהיזכר בדברים בסיסיים. אבל לא. כל ערימת המחברות מוכנה כבר שבועות ארוכים, ואני מסרבת לגעת בהן, פשוט כי אני לא מוכנה נפשית לכל מה שהן מסמלות, וזה בעיקר תחילת שלב חדש בחיים שלי. תמיד הייתה לי בעיה להתמודד עם החיים, לעשות דברים ש"צריך", לעבור לשלבים חדשים, הכל תמיד נראה "גדול עליי", מה לי ולזה?

ועכשיו, משהו דפוק בתוכי, חושב שאם אני אדחה את כל עניין החזרה על החומר, גם החיים יעצרו ויידחו, כאילו שהסמסטר לא יתחיל ב-5/11 אם רק אחשוב על זה. יש לי בדיוק מינוס שבוע לקלוט שזה לא ככה. ויפים שבועיים קודם.

יש לי בעיה לתפעל את המיקרופון. ככל הנראה הבעיה היא במחשב, כי זה כבר המיקרופון השלישי שאני מנסה (קניתי אחד לפני שבועיים, ניסיתי גם אחד של קוויקי, ושלשום גם הייתי בטכניון והחלפתי את הראשון שקניתי באחד אחר, שדווקא ליז המליצה עליו, והאזניות בהחלט נראות איכותיות, אני גם לא רואה סיבה שהמיקרופון לא יעבוד באמת), וזה לא מצליח לעבוד.

עכשיו, כל אלו שמתיימרים להבין במחשבים, מוכנים בבקשה לנסות לנחש מה לכל הרוחות לא בסדר עם המחשב שלי?

הלכה לי לאיבוד הפינצטה וזה רע. [לאימא יש אחת שאני לא מסוגלת לגעת בה -_-]. נראתה לאחרונה ביום ראשון, נזרקה לתוך תיק, ומאז נעלמו עיקבותיה. :( וכעת אני אפנה בעוד קריאה נואשת: מי הזיז את הפינצטה שלי?

השבוע הזה עד כה רוחש בפעילויות, ורק עכשיו אני יכולה להירגע סופית, כי סיימתי עם ה-unfinished business העיקרי שלי. אני ממש שונאת דברים בירוקרטיים שנגררים ונסחבים ולוקח לי יותר מדי זמן לסיים איתם, אבל זהו. עשיתי היום טיולון קצר של שעה ומשו (קצר זה ציני למשהו שטכנית יכול לקחת 5 דקות וזהו, אבל שיהיה, היה נחמד), אחרי שלא ישנתי טוב כל הלילה והתהפכתי ללא הפסקה, והחל מ-7 בבוקר, התעוררתי כל חצי שעה (פה כבר יש שני אשמים, גם ההרגשה שלא נעימה, וגם העובדה שכבר יש יותר מדי אור בשעה הזו.. ע"ע פסקה ראשונה.). אבל אני שמחה עכשיו, כי סיימתי עם זה.

ביום ראשון אחות של קוויקי התחתנה (כן כן, רמז דק להגיד לו מזל טוב), והיה נחמד. למרות שהרגשתי קצת לא קשורה לגמרי, הכל עבר בשלום. הייתה אחלה ארוחה אח"כ ב"טורקיז" בsea and sun (גאש, יש אנשים טחונים בעולם... -_-), מסעדות שמגישות מאכלי ים זה מושי! (כן, מותר לי להתלהב קצת כי לא יוצא לי כמעט להיות בכאלה..). אימא שלי כבר הספיקה לקבל ממני רמז דק שריזוטו עם קלמרי זה דבר מאוד טעים.. P: גם העוגות היו פשוט מושלמות, ובאופן הזוי, טוב, אולי כי כבר הייתי מפוצצת, אפילו העדפתי את עוגת הגבינה על פני השוקולד. למרות שגם השוקולד הייתה מעולה, והכילה, כמו שכמה אנשים בשולחן שלנו טרחו לציין, את "כל הצורות האפשריות של שוקולד". יאם-יאם.

כשחזרנו לסביבה הקצת פחות טחונה, גררתי את קוויקי לקניון, כי כבר רציתי להיפטר מכרטיס המתנה שקיבלתי מהחברת כרטיס אשראי שלי, ולנצל ת'50 ש"ח על משהו... בסוף נקנה קרדיגן (אחרי שבכלל אימא שלי אמרה לי מקודם לקנות חגורה.. דמיט, על מי הם מייצרים את החגורות שלהם שאהבתי, על אנורקסיות שהיקף המתניים שלהן זה משהו ששואף לחצי מטר בקושי?) די חמדמד בצבע שחור, שמועמד להחלפה (בגלל איזה חוט שיוצא באמצע.. ואולי אפילו נחליף למידה קטנה יותר, נראה..)

חוצמזה, השגתי סוף סוף את המצית שהגיע לי במתנה. (ככה שלראשונה בחיי גם יש לי מצית, ועילה להתעלל באימא שלי עם משפטי "טוב, יש לי מצית, עכשיו רק נשאר לי לקנות את חבילת הסיגריות הראשונה שלי!" ולא, אני לא מתכוונת לעשות את זה, למקרה שתהיתם.)

ועוד חוצמזה, ניצלתי את שהותנו בקניון כדי לגרום לאותו מיסטר קוויקי להתחיל להשפריץ על עצמו כל מיני בשמים, שבסוף, מתישהו ידע מה הוא הכי אוהב. (הבשורה המשמחת היא שלפחות מבחינת likes & dislikes אנחנו בערך באותו ראש.. P:). היה חביב, היה נחמד, וחזרנו הבייתה.

ביום שני, ניצלתי את שירותי הנהג הפרטי (וכמובן את החברה גם, אבל ככה זה נשמע יותר משעשע..) כדי ליסוע להחליף את המיקרופון, ולקנות אלבום תמונות במכלול. חזרנו אליו, אכלנו צהריים בתוספת הלף הסגול שבימבה הביאה לו (היה באמת טעים), ואז זיינתי לו את השכל שעות תוך כדי סידור התמונות מחו"ל באלבום. נשארתי לישון, אחרי שיחה משעשעת עם אימא ("אני צריכה ללכת לאודישנים לאברבנל"... "אה.. המברשת שיניים שלך אצלו? עכשיו נשאר לכם לעבור לשלב אימוץ הכלב ודירה משותפת"- "איזה כלב, אם כבר חתול!"- "כלב, חתול, איגואנה, מה זה משנה, אותו דבר!"), ולמחרת (שלישי) במקום להתאמץ ולהמציא ארוחת בוקר, ניצלנו את הקופונים ליטבתה בעיר, שמצאנו בעיתון של הרכבת בדרך חזרה מאייקון. יו, כמה זמן לא אכלתי ארוחת בוקר כזו... עם חביתה, שראויה לשבח על כך שהפטריות שם היו טריות, ולא מקופסה (מה שלא אהבתי בארוחות בוקר בקלאב הוטל באילת, שהפטריות ששמים בחביתה הן מקופסה, וזה הופך את העסק ללא טעים בעליל), ככה שההרגשה הייתה "כמו בבית", עם סלט ענקי עם רטבים ומלא גבינה טעימה.. הו, והשייק... בחרתי תפוח-אגס על בסיס חלב, וכבר שכחתי כמה מילקשייקים זה דבר אלוהי וטעים. בא לי לטבוע באחד. יאמי. כשהגיע שלב הקפה (שגם נכנס לתפריט ארוחת הבוקר) כבר לא היה לנו מקום, אבל הייתי חייבת לנסות משהו שנקרא שם "שוקופלת", שזה בעיקרון שוקו או אחלב חם עם מקופלת. גיליתי שעבדו עלינו, וזה לא באמת מקופלת, אלא חלב או שוקו עם גלידה. הבנתי שאין לי מספיק מקום בבטן לשוקו, והזמנתי חלב, שהגיע עם כדור גלידת וניל עם חתיכות שוקולד. זה היה יכול להיות הרבה יותר טעים אם הייתי שותה את זה כמו שצריך ולא בשלוק וחצי רק כדי שיהיה לי מספיק זמן אח"כ לשבת ולעכל את כל מה שעבר עלינו. ארוחת הבוקר הזו, הספקיה גם לצהריים ולערב... זה היה פשוט ה-מ-ו-ן אוכל. אבל אוכל טעים. בכל מקרה, היה מאוד נחמד, ולשם שינוי גם היה יום קייצי שכזה, אז היה כיף. בדרך חזרה קוויקי קנה לעצמו צינור חדש לנרגילה, וכמעט סיימתי עם הunfinished business, אבל כבר הבנתי שזה לא יצא באותו יום ודחיתי למחרת..

וזהו...

מעכשיו, צריך לעשות לעצמי סדרי-יום, וסדרי עדיפויות ולקלוט שאין לי יותר מדי זמן לעשות רק שטויות (גם אם אלו שטויות כייפיות).

נ.ב.

ככה בדיוק מגיע פוך לעולם. ושאף אחד לא יעז לספר לכם שזה אחרת!