יש לי ביומן רישום של כל התאריכים האחרונים של הגשת שיעורי בית (מכל הסוגים) לטכניון.

על כל מטלה, אני שמה מדבקה בצבע כתום זוהר-זוהר, כדי שאני אשים לב לתאריך האחרון להגשה.

על כל מטלה שהוגשה, אני מציירת על מדבקת העיגול הכתום-זוהר-זוהר סמיילי מחייך.

בינתיים,

יש לי הרבה מאוד (9) מדבקות לשבוע וחצי הקרובים.

(ועל הבוחן אמצע בחדו"א שיהיה עוד שבוע וחצי אפילו לא טרחתי לשים מדבקה.)

כמעט ואין לי סמיילים שמצוירים על המדבקות האלו. (רק 1-2)

ובעיקר,

יש לי רק 24 שעות ביממה.

ומסתבר שזה לא מספיק.

מה שכן, 24 שעות מסתברות להיות מספיקות כדי:

להספיק לבקר במקום חדש בכיכר זיו, ולגלות שמאוד נחמד שם, יש שם מוזיקה מעולה, מעט מדי רוטב בסלט, ומלצריות שכן יודעות להצית פליימינג למבורגיני (וגם לגלות שזה גורם לאנשים מסוימים להירדם באופן מעורר תהיה על קיום סימני החיים שלהם), ולחזור ברגל הביתה במצב לא פיכח לגמרי ("תחזיק לי את היד, אני בינתיים יכולה ללכת בקו ישר..." .. *כעבור רחוב ורבע* .. "טוב, אני בהחלט מתחילה לאבד את כל הקונספט של ללכת ישר.")

לישון עד 1 בצהריים

לצאת לנסיעה באוטו אחרי חודש + שלא נהגתי, תוך כדי סיכון חייו של החבר שלי וגם אמא שלי. [לנפשות הפועלות שלום].

לתהות לא מעט על-

אני צריכה להתחיל לחשוש כשהגיל המנטלי של אימא שלי, הופך להיות בערך שליש מהגיל המנטלי שלי? :/

[והפעם אני לא מתכוונת לפיצול האישיות שלי שהגיל שלו הוא בסביבות ה-5.]

ואני צריכה לדאוג מזה שמה שבאמת גורם לי להרגיש מוזר עם זה, זה שזה יותר מדי מדגיש את היותי "זקנה מדי" לפעמים, ולא זה שפתאום אני "מגדלת" טינאייג'רית ממוצעת בבית?

באופן זמני, הכינוי שונה.

קפריזה.