בחוץ כ"כ קר, ובפנים כ"כ מחניק.

אני שוב לא בטוחה בכל מה שאני עושה, בהכל.

ואני כבר לא יודעת אם לתרץ את זה בחורף שתמיד נוטה לדכא אותי, או בתת-מודע שמנסה לאותת דבר לא ברור, שאולי הוא ברור מאליו, אבל אני מדחיקה כי אין לי באמת משהו אחר לעשות.

בשלישי ניגש אליי י' לפני ההרצאה האחרונה ובישר לי עם קול הבס שלו באמצע הקהל שהוא מצא את הבלוג שלי.

שתקתי והרגשתי את עצמי מאדימה, כי זה היה בהחלט לא צפוי, אבל שתקתי.

חוסר אכפתיות שכזה, אני מניחה. אני לא באמת יודעת למה.

רק שאלתי אותו איך. אז הוא אמר שכשהם ישבו בחווה וחיפשו בגוגל תמונות של מרצה מסוים, הוא גם חיפש מרצה אחר ששנינו לומדים אצלו (ולשם שינוי אני בכוונה כבר לא מזכירה שמות כרגע), והגיע אלי. אני אפילו מניחה שאני יודעת לאן, אחד מפוסטי הציטוטים.

אני באמת לא יודעת למה שתקתי.

זה פשוט נוגד את האופי שלי, ואת הידיעה המוחלטת שאם לא הייתי אטומה לחלוטין באותו רגע, הייתי אומרת לו לא להיכנס לכאן יותר, ובעיקר מבקשת לא לספר לאף אחד, כי כן, אני עדיין לא רוצה שכל מי שאני מכירה במציאות יגיע לכאן. וכן, אני מודעת לעובדה שלא באמת יש לי סיבה, ואני לא כותבת כאן סודות מדינה, והצנזורה העצמית שלי יכולה רק להוות דוגמה לראשי ממשלות מסוימים, למשל.

הוא שאל אותי למה אני כותבת בבלוג שלי על הטכניון.

וזה מאוד עצוב, כי החיים שלי מתנהלים בעיקר שם. מיום א' ועד ה', אני יכולה להגיד די בוודאות ש-70% מהזמן אני שם. בשישי-שבת, כשאני משתדלת להיות רחוקה משם כמה שיותר, עדיין כל כמה זמן אני חושבת על "אוי, יש לי את עוד לסיים את מטלה א' וגם ב', ועוד צריך להבין למתי יש את ג', ואיך אני מספיקה הכל?", וזה כ"כ רע. גם כי זה באמת מלחיץ, וגם כי אני מרגישה רע כשאני מנסה להתנתק מהדברים האלה, לפחות ל-24 שעות, ולא מצליחה תמיד.

וזה גם עצוב כי למרות שאני כותבת לאחרונה בעיקר על מה שקורה בטכניון, אני לא באמת הסטודנטית שציפיתי מעצמי להיות. וחבל לי כי אני מרגישה שהנה, שוב אני זורקת לעזאזל את ההזמדנות שניתנה לי ללמוד שם, ועוד התחלתי ברגל ימין. קיבלתי ב'ירושה' כמעט את כל החומר לסמסטר הראשון. עוד ביום הראשון שלי בסמסטר הזה, הגעתי שעתיים לפני ההרצאה הראשונה (אני באמת מצטערת, היה לי טרמפ), וישבתי לי בחווה, ובשלב כלשהו נמאס לי מהמחשב, אז התחלתי לקרוא את החומר של ההרצאה הראשונה בחדו"א, ועוד מ-2 מקורות שונים את ההרצאה הראשונה של אלגברה, וניסיתי להיכנס לעניינים, גם אם לא הבנתי את הכל. כי ידעתי שככה המוח שלי עובד. אני בחיים לא אצליח מהפעם הראשונה, אני לא אבין הכל בפעם הראשונה. וככה זה באמת היה, זה מה שהשתדלתי לעשות בשבוע הראשון, ופחות או יותר עקבתי. אבל מהר מאוד לומדים שם שהשבוע הראשון הוא כלום, ובהמשך הכל מתקדם הרבה יותר מהר, ופתאום כל החומר מצטבר לקלסר ענקי שגורם לשרירי הכתפיים שלי להיות כ"כ תפוסים שגם מסאז' של שעה לא ישחרר, ופתאום אני לא מבינה איך מושגים פשוטים וברורים הפכו לסבך מוטציוני שאני הולכת לאיבוד בתוכו.

ואני מפילה על עצמי עכשיו את התיק של לשבת סופ"ש שלם לבד בבית, לייבש את החבר שלי, לייבש את עצמי, וללמוד.

נחשו מה אני עושה ברגעים אלה ממש?

עזבו, נחשו כמה למדתי ב-24 שעות אחרונות?

אני אגיד לכם מה למדתי, למדתי שאני בנאדם חסר עמוד שידרה, וחסר יכולת, וחסר שכל, וחסר כוח רצון לקום ולעשות את מה שאני יודעת שאני כ"כ צריכה לעשות.

אה, ולמדתי שבאמת עדיף לי לעבור למעונות.

אני לא מסוגלת ללמוד כאן. תמיד הייתה לי בעיה עם ללמוד בבית, אני מניחה. אבל בתיכון זה עוד עבר בשלום.. קוראים קצת את החומר לפני המבחן, מתרגלים פה ושם מה שצריך לתרגל, קוראים דוגמאות מהמחברת, והנה, הכל בסדר. והנה, הגעתי לגהנום, ופה זה לא מתקבל. פה צריך לשבת וללמוד, באמת. ואני לא מסוגלת. גאד דמיט, אני לא מסוגלת!

וככל שאני חושבת על זה שאני לא מסוגלת, אני בכלל חושבת על האם אני בכלל מוכנה לכל זה? ויותר ויותר מחשבות של "מה אני עושה פה לעזאזל?" עברו לי בראש בשבוע האחרון. ואני נזכרת בכל התהיות לפני שנה, ובכל הסינונים של האפשרויות, וכל הכיף במחשבה על כך ש"ייאי, אני יכולה ללכת להתקבל לכל מקום!", וההבנה שבעצם האפשרויות די מצומצמות, וההשלמה-לא השלמה-השלמה עם המצב, וקליטה כלשהי שכנראה שזה מה שהכי כדאי לי לעשות. אבל כל הזמן ההוא, וגם עכשיו, אני שוב חושבת על מה אני באמת רוצה לעשות עם החיים שלי. ועל זה שהחומר כאן יכול להיות לי כ"כ קל, אני רואה את זה. מבעד לחוסר ההבנה שלו בינתיים (בתקווה שעד סוף הסופ"ש אני באמת אשב ללמוד כמו שצריך וכן אבין, לפחות חלק), אני רואה שאם אני רק אתרכז טיפה, אני אבין הכל, ואהיה לא רעה בזה. אבל יש בי מעין דחייה שכזו, אני עושה הכל רק לא להיכנס לזה, ואני גם חלקית מרגישה שזה פסיכולוגי לגמרי, שזה מעין אינסטינקט של לדחוף הצידה את כל מה שזורקים לעברך, רק כדי לעשות דווקא, ולהראות להם שאתה צריך משהו אחר לגמרי. ואני לא מבינה למה צריכות להגיע דמעות דווקא כשאני כותבת את זה, אבל זה די מעציב שכל החיים דוחפים אותי לעבר משהו, עד שכבר איבדתי את כל יכולת ההחלטיות, ואני לא מסוגלת להבין מה אני באמת רוצה מהחיים שלי. ולאן נעלמו הרצונות, ולמה כרגע הם כוללים הרבה דברים שהם לא לחשב זמן השהייה של רכיבים כלשהם או נגזרות מסדר שישי או אינטגרלים מפלצתיים.

ואיבדתי כל מוטיבציה שהייתה לי, משום מה. (והייתה כזו, לפעמים היא באה לבקר.)

אחרי הבחן בחדו"א (שאגב, כ"כ רציתי להתבדות, אבל in your face - הצלחתי להיכשל בו. ואני יכולה להאשים לפחות קצת את הבודקים שבטוח לא נותנים נקודות על דרך, או דברים שהם מאוד קרובים לפתרון, כי אחרת אין כל הסבר לכך שלפחות לא עברתי. לתת לי לעבור זה המינימום שחשבתי שיהיה, גם אם ידעתי שהציון שלי יהיה בריצפה, והנה- גם לזה אני לא רגילה. לכו תתנו נכשל במקצוע ריאלי למי שרגילה להיות לפחות קצת טובה בזה. כל הפרפקציוניזם הזה חוזר כמו בומרנג בשלב כלשהו.), הלכתי עם ר' וג' (אני עוד אחזור ללהמציא שמות בשלב כלשהו) לזיו לאכול משהו. אני לא זוכרת איך הגענו לזה, אבל בשלב כלשהו ר' שאל אותי למה הלכתי ללמוד את מה שאני לומדת, ותוך שנייה התשובה הראשונה שנפלטה לי היא שזה מקצוע שייתן לי, בתקווה, מספיק כסף שאני אוכל לצבור ואז כבר ללכת ללמוד את מה שאני באמת רוצה, כשאני אחליט מה אני באמת רוצה.

ואמרתי לו, שכמובן כרגע זה נראה ככה, וכשאני מסתכלת על רשימת המקצועות לבחירה הניצוץ קצת חוזר לעיניים, כי זה נראה מעניין, גם אם אני לא באמת יודעת מה כל מקצוע כולל בתוכו. (וזה כנראה מה שמיד מדכא את המטיבציה, הידיעה שרוב הדברים לא באמת יהיו כאלה מעניינים כמו שהשם שלהם נשמע). אני זוכרת שראיתי את הניצוץ שלו בעיניים, וההתלהבות מבאמת ללמוד את המקצוע, לרצות לעשות את זה באמת. אני גם ככה מרגישה טיפשה ליד האנשים האלה, אז אני עוד רואה שהם אלה שבאמת צריכים להיות שם, ואני, מה אני עושה באמת?

אבל בין לבין, אני רוצה להוכיח לעצמי, שזה לא סתם, כי אני יודעת שאני מסוגלת לעשות את זה, אולי אפילו להצליח בדרך.

אני רוצה להצליח, ולא מסוגלת להביא את עצמי לעשות את הכמה צעדים הפשוטים יחסית כדי להגיע לזה.

I need to trick myself, and I can't. להגיד לעצמי הרבה פעמים שאני מאוד רוצה להצליח, להסתכל אחורה בעוד 4 שנים ולהוציא את המחשבות האלה מאיזושהי תיקייה אפלה שהספקתי לשכוח מקיומה, ולתהות על "מה לכל הרוחות חשבתי לעצמי אז?".

והתחלתי בכלל מהעניין של לעבור לגור במעונות. טוב, אני יודעת שזה לא באמת יקרה.

אבל לאחרונה יותר מדי מתחשק לי.

עזבו שככה אני אתרחק מאינטרנט מיותר.

אני אתרחק מהבית, ונכון לעכשיו, זה נראה לא שונה בהרבה מהמצב כיום.

אני יוצאת כל יום בבוקר, חוזרת בשעות לא כ"כ נורמליות, כמו 10-11 ולפעמים אפילו 1 בלילה (ותוך כדי כך גם מצליחה להבהיל ולהלחיץ כ"כ את אימא שלי, שהיא מספיקה להדאיג את החבר שלי ועוד להתחיל ליסוע לטכניון כדי לחפש איפה לעזאזל נמצאת החווה הזו שאני יושבת בה. למזלי התקשרתי אליה בדיוק כשהיא הייתה בדרך.) , ורואה את הבית בעיקר למטרות שינה.

בימים כמו אתמול למשל, כשאני חוזרת קצת יותר מוקדם, וחושבת לעצמי "טוב עכשיו אני אשב בחדר ללמוד קצת", אני מוצאת את אימא שלי שורצת בחדר שלי, וזה מטרד בפני עצמו לאחרונה. היא התמכרה לנפלאות הפורומים באינטרנט, ואני לא באמת רוצה לדכא אותה מזה, כי לשם שינוי יש לה קצת חיים. חיים מעניינים אפילו. וכן, אני אומרת חיים על משהו שקשור לאינטרנט, אז תבינו לבד עד כמה המצב היה קשה עד אז, ולמה קשה לי כל פעם לדרוש את המחשב ממנה, או סתם לדרוש את החדר כדי להיות לבד, כמו שאני רגילה, וכמו שבד"כ מתחשק לי, באותם ימים בודדים שבהם אני באמת יכולה להיות בו.

וגיליתי שאני לא מסוגלת ללמוד כשהיא כאן! ובכלל, מתחיל לעצבן אותי כל העסק. שוב, אני מאוד שמחה שיש לה קצת חיים לשם שינוי, אבל נמאס לי מהשריצה בחדר שלי. לא בא לי לחזור הבייתה ב-11 וחצי בלילה, למצוא אותה ליד המחשב, כשהיא כבר 4 ימים רצוף בבית בגלל חופשה מהעבודה, למצוא קערה ריקה שהיה בה קורנפלקס על המיטה, פירורים של עוד משהו על הרצפה מתחת למחשב, צעיף שלה זרוק על המיטה שלי, ועוד לחכות רבע שעה כדי שהיא תקום מהמחשב (וזה עוד במקרה הטוב). וכשאני שואלת בתמימות, רק כי אני בסה"כ רוצה להכין לעצמי סנדויץ' לקחת לטכניון למחרת, האם היא קנתה לחם, שנגמר לפני כמה ימים והיא אמרה שהיא תלך לקנות, והיא עונה שלא היה לה כוח, או לא התחשק לה, וגם כשאני בסה"כ מסבירה לה שנגמרות ה-3 שנות התחייבות שלנו בפלאפון, ושמאוד כדאי לה להתקשר לדבר איתם ולברר מה קורה מעכשיו, היא אומרת שלא מתחשק לה והיא רוצה ללכת למרכז שירות איתי כדי לעשות את זה, אני מבינה שהמצב קשה, ושהיא מתמכרת עוד יותר ממני לדבר הזה, ונורא קשה להוציא אותה מכאן. ואני, אני בסה"כ רוצה ללמוד מדי פעם פה. אני זוכרת כמה קשה היה לי להסביר לה באחד מימי השבת שאני צריכה שקט בחדר, שקט מוחלט, כי לא "אני לא יכולה ללמוד גם אם את יושבת וקוראת/מקלידה ממש בשקט, כי זה מוציא מריכוז", ובכל זאת, כשאני מצליחה יום אחד להשיג את זה, היא עדיין נכנסת כל שעה-שעתיים כדי "רק לבדוק אם יש משהו חדש, דקה וזהו."

אני בכלל בספק האם אני אוכל להשיג מחר את השקט הנכסף.

יש לי הרבה מה לעשות, ולא מספיק תנאים מתאימים. ככה שכן, חדר במעונות יתאים לי. להיות רחוקה מכאן, לא אכפת לי שהמחשב שאני די צריכה נשאר מאחור. שם יהיה לי שקט, שם אני אוכל להתרכז בעיקר בלימודים, שם אני אוכל לדעת מראש שאין לי על מי לסמוך אפילו לגבי ארוחה טובה, ואני צריכה לדאוג לזה לבד (אני לפחות אדע שזה המצב כי ככה זה). יתרון קל יהיה אפילו שלא צריך ליסוע כל יום הלוך ושוב, ויהיה הרבה יותר קל ומהיר להגיע להרצאות, או סתם לכל הפעילויות שיש שם, למי שבכל זאת רוצה שיהיו לו קצת חיים בגהנום.

ואני שוב רק דוחפת את הכל הלאה, ומושכת זמן, ומתעסקת בהכל מסביב רק לא במה שצריך, ומשכנעת את עצמי שעשיתי משהו מועיל (אז יופי, הלכתי לגרנד וביררתי לגבי חשבון הפלאפון וחזרתי עם המסקנה שידעתי עוד לפני, שבזמן הקרוב אני צריכה לשמור כמה שיותר על דממת אלחוט בכל הנוגע לפלאפון שלי, וגם קניתי כמה דברים שהייתי "צריכה" כמו עוד 2 זוגות גרביים, או אביזרים לציפורניים ומקשיבה לאמא שאומרת ש"תקני לעצמך את זה, את הרי גם ככה אובססיבית לגבי הציפורניים שלך", אז אני יוצאת עם פצירת קריסטל, שהיא באמת מאוד טובה, אבל אני תוהה על כך שאני לא אובססיבית לגבי הציפורניים. אני רק מושחת עוד שכבת לק מדי פעם, כדי להסתיר את מה שמתחת.)

דברים שלא ידעתם על בניין מאייר #1:

הנוף מקומה 12 מקסים ביותר.

אתה רואה, זה לא אני, זה ההורוסקופ שאמר שאני אהיה בבית בסוף השבוע הזה.

אני חשבת שאני אעשה פרו זמני, רק כדי לחסום תגובות לפוסט הזה.

אם אתם באמת רוצים, תוכלו להגיב עוד שבועיים אני מניחה, כשהוא ייגמר.

טוב, טוב, נכנעתי. זה מפגר לחסום תגובות. nock yourself out.