בסופ"ש לדודה שלי מגרמניה היה יומולדת, אז התקשרנו לאחל מזל טוב.

טלפונופובית שכמוני, תמיד מנסה איכשהו להתחמק אפילו מזה, בידיעה ברורה שזה כמובן לא יקרה. ועוד מראש אני משחזרת לעצמי שיחות קודמות, ואיך דווקא איתה (ובכלל עם כולם משם) תמיד כיף לדבר והכל, אז עניתי ואיחלתי מזל טוב, ואז סתם התחלנו לפטפט וזה איכשהו הגיע לחלקיק השיחה הבא שהשאיר אותי שמוטת לסת ופעורת עיניים:

דודה: "נו, איך הבחור הזה שהיה לך? אתם עדיין ביחד? הוא מוצא חן בעינייך?"

אני, עם היסוס רב, כי אני יודעת בבירור לאן זה מוביל: "...כן...." oO

דודה: "נו, אז אולי תארגנו לנו איזו חתונה לקיץ? אנחנו צריכים תירוץ לבוא לבקר, וחתונה זו סיבה מצוינת!"

אני: "אה, וככה לא בא לכם לבוא לבקר? בלי תירוצים ובלי חתונה?"

דודה: "לא, צריך סיבה, אחרת זה לא מעניין!"

בערך בשלב הזה שתינו התחלנו להתפוצץ מצחוק...

לא יודעת, איכשהו תמיד השיחות איתה מצליחות לשעשע אותי לגמרי, גם אם השעשוע בא עם טוויסט כ"כ הזוי.

 (זה היה קצת אחרי שהיא שאלה אותי אם הקיץ אני אצטרף אליהם לאיטליה, וקיבלה סירוב לא מוחלט אך מנומס...)

אימא שלי לומדת בימים אלו לאיזה מבחן בפסיכולוגיה התפתחותית שיש לה. משהו בחומר כולל שלבי התפתחות של ילדים והכל.. אז היא החליטה לנסות את התיאוריות עליי, וניגשה אליי אתמול (טוב, זה שלשום) כשניסיתי "ללמוד" למבחן, ואמרה שזה שהיה חסר לי שלב בהתפתחות התינוק - שבמקום לעבור את השלבים של להתיישב-לזחול-להתחיל ללכת, אז ישר עברתי מישיבה להליכה, בלי לזחול באמצע - השפיע עליי עד היום עם איזה נושא מסוים, ושעד עכשיו אני ככה.

יש אנשים שאסור לתת להם ללמוד דברים כאלה.

אלגברה עבר היום (טוב, אתמול) דווקא די בסדר.. טפוטפוטפו

במבוא למדעי המחשב, יש לי לעומת זאת נכשל בציון הסופי, וזה מאוד לא סימפטי, ואומר שאני אהיה חייבת לגשת למועד ב', ולעבור. כי אני ממש, אבל ממש לא מתכוונת לעבור את הקורס הזה עוד פעם. >.<

שיהיה לכם שבוע טוב, כי לי יהיה כזה (כמובן אם הצינון-לעתיד יחליט שהוא נוטש אותי ומשאיר אותי בריאה לפחות עד פורים!)

=^_^=