מה עוד בחורה צריכה?

אה, כמובן, שעתיים צפופות של פטפטנות עם חברה טובה!

אז את כל זה ליז ואנוכי סידרנו אתמול במפגש שהגיע סופסוף זמנו להתקיים (הוא הספיק להידחות יותר מדי, בעיקר  בגלל מערכת צבאית מטומטמת, חזרתן של מעבדות, והמוות המסתורי של הפלאפון של אמא שלי), על חוף הים. אמנם הכיסאות הפרתיים (שהספיקו להיות מונצחים באיזו תמונה שצילמתי לפני כשנה) נעלמו מהמקום, אבל עדיין היה נחמד (:

באיחור אופנתי קל של שבוע וחצי אחרי היומולדת (לא אשמתי, היא ביקשה אח"כ..), הבאתי לה את הספר המלא של כתבי לואיס קרול (שבין היתר מכיל את הגרסא המלאה של 'אליס בארץ הפלאות' שהיא כ"כ רצתה ו - ~פינת ה"שיו"~ : מסתבר שצדקתי, וזה אכן הספר המדובר), יחד עם הברכה שלקח לי איזה 3 ימים של עריכות ושינויים כדי להגיע לנוסח הסופי שלה (ומכילה אפילו ברכה אישית ממיסטר קוויקי בכבודו ובעצמו, שלידיעתך, אכן גרמה לצחקוקים רמים ^.~).

בכל אופן, כפי שניתן להבין, תוכן הכותרת נאכל/נשתה בהנאה מרובה, וכעבור זמן מה יצאנו לשוטט תחת פנסים אפלוליים, רק בשביל להרחיב את "רשימת הדברים שהתנגשו חזיתית בליז", להמציא שיר מוזר על קיפוד דרוס שהיא ראתה פעם בבסיס (אני מאוד מקווה שאת זוכרת אותו, כי אני כבר לא כ"כ), ולהבין שדוסים לא באים מהירח, או ליתר דיוק:

דוס: "סליחה, אתן יודעות אולי עד מתי יש מפה אוטובוסים?"

~ניסיון עקום לענות, דוס הולך.~

ליז: "מעניין מאיפה הוא נחת?!"

אני: "לא יודעת..."

ליז, מסתכלת לכל הכיוונים, ומגלה למעלה ירח מלא: ~מצביעה על הירח~ "משם!"

אני, עם מבט סקפטי: "נההה... הם לא גדלים שם. נדמה לי שהמקום שאת מתכוונת אליו נקרא 'בני ברק'."

בכל אופן, זה גרם לי להיזכר שמלא, אבל ממש מלא זמן לא הסתובבתי בים, וזו התדרדרות לשמה.

לזכותי ייאמר, שלעומת האלבום שהבאתי איתי, אף תמונת פפראצ'י לא צולמה באותו ערב! (וזו התקדמות! לא בטוחה אם לטובה או לרעה...)

לאס"ט מגיע "גרררררר" עצום על כל הבלאגנים אתמול. האוטובוס חזרה היה מלא בסטודנטים שחזרו במיוחד לחיפה כי שמעו שהשביתה כאן נגמרת, רק כדי לגלות ב2 וחצי בלילה (ותודה ענקית לך על הSMS המעדכן =] ), שהחליטו בסוף להמשיך אותה.

לא שאני כועסת על זה שהמשיכו אותה, להפך, במישור האישי, אני חייבת להתיישב דחוף על מלא חומר בחדו"א, מד"ר ותכן, ככה שהשביתה לא תזיק לי אם תימשך עוד מספר ימים, אני רק לא יודעת מה יהיה עם הסמסטר הזה, אני כמובן לא רוצה שיבטלו אותו [כי ייתכן וזה ישליך לאלף עזאזל את השכ"ל לסמסטר הזה, וזה רע.], אבל אני גם ממש לא רואה איך נספיק את כל החומר עד סוף הסמסטר, אני לא רוצה אפילו לחשוב על הלחץ האדיר שזה ייצור כשכן נחזור ללימודים, ופתאום יהיו מליון וחצי שיעורי השלמה על חשבון הזמן לעשות את כל הדרים שכל סטודנט ממוצע חייב להספיק לעשות (ויש יותר מדי כאלה)...

[ובמישור הפחות אישי, ברור שהחזרה של הטכניון ללימודים הייתה גוררת לאט-לאט חזרה של שאר האוניברסיטאות ללימודים, ופחות מאבק על הדברים הכ"כ צודקים שהם מבקשים, ולכל הפחות הייתה מפגינה מעין הסכמה להסכם ה"לא משהו" בלשון המעטה שנשלח בינתיים.]

טיפה באותו נושא: בתחילת השבוע, שמתי לב שנשארו לי 4-5 סיפורים ב"עשן ומראות" של גיימן, ותהיתי ביני לבין עצמי, מה יסתיים קודם: השביתה, או הקריאה של הספר (כי אני בד"כ קוראת סיפור ביום, במקרה הטוב..)

אתמול, ההודעה על החזרה ללימודים כמעט והביאה אותי להפסד, שכן הייתי בטוחה שאני אספיק לסיים אותו עד סוף השביתה (ונכון לאתמול בלילה, נשאר לי רק הסיפור האחרון), אבל, היאח והידד, בזכות השביתה היום, צדקתי, וניצחתי (כן, את עצמי.) וסיימתי את הספר. ^^  [המשובח, אגב, כמעט ומיותר לציין.]

היום, אחרי שחזרתי מהמעבדה (כבר אמרתי שאני מעדיפה כמה הרצאות בשבוע במקום מעבדה אחת?), הספקתי להתעדכן במבזק חדשות קצרצר מאימא, שסיפרה לי שהורשו לפירסום כמה מהחשדות שגרמו לעזמי בשארה לברוח מהארץ.

בתור מישהי שהייתה במקום מאוד לא סימפטי בעת נפילת הטילים על חיפה ביום ראשון ה16/7/07, לא הייתי צריכה יותר ממבט אחד מחוץ לחלונות הבניין ששהיתי בו כדי להבין שזה לא בדיחה, וידיעות החדשות היותר ספציפיות, לגבי המקומות המדויקים שטילים נפלו בהם (הייתה מעט צנזורה בהתחלה), רק גיבשו את דעתי הברורה עוד מתחילת אותו היום - החיזבאללה ידעו ברוב המקרים, טוב מאוד, אבל טוב מאוד-מאוד, לאן הם מכוונים.

היום גם פרסמו את אותם חשדות (שזה בסדר, אני מאמינה להם) שלפיהם אותו חבר כנסת ישראל לשעבר, העביר מידע לחיזבאללה, וייעץ להם לגבי אופן הפעולה במלחמה. אני לא יודעת, אני בד"כ לא מדברת על זה כאן, אבל מרתיח אותי לשמוע דברים כאלה. איך מלכתחילה מגיעים אנשים כאלה לכנסת או לממשלה, לדרגות כ"כ בכירות במערכת הפוליטית, כשידוע מראש שאלו יהיו התוצאות? שאלו אנשים עם קשרים רבים מדי בצד האויב (וכן, סליחה שאני קוראת לאותם אנשים שאולי חלק יקראו להם "שכנים" או "אנשים שעלינו להידבר איתם" - "אויב", אני באמת מצטערת שככה צריך לקרוא לאנשים שמאיימים באופן ממשי ויומיומי על חיינו), ושכל האינטרס שלהם לשבת בממשלת ישראל, הוא להפוך את המדינה הזו לכמה שפחות קשורה לעם היהודי היושב בה.

הידיעה הזו מהיום, רק איששה את מה שידעתי מהתחלה, וזה מרתיח. זה מרתיח בדיוק כמו כל דבר שאתם מפחדים ממנו, יודעים בתוך תוכחם שהוא נכון, מתפללים ומקווים להתבדות, ובסוף מקבלים את האמת שידעתם, יחד עם ההוכחות, היישר לפנים.

זה מרתיח.

ועוד דבר, אם אנחנו כבר בנושא של "דברים שידעו בצפון לפני שבמרכז חשבו עליהם": ועדת וינוגרד הייתה יכולה להיחסך, אם רק היו מעבירים איזה דף נייר בין תושבי הצפון, כדי שיגידו את אשר על ליבם, כי פה ידעו והרגישו את כל אחת מהמילים שנאמרו אתמול עם פרסום הדו"ח, עוד מהיום הראשון של הלחימה. היא גם הייתה נחסכת אם אותם מקבלי החלטות, היו באמת שורדים פה יום אחד, בצפון הכה-רחוק ממשכנם המפואר הרחק מכאן, אם הם היו שומעים 13 אזעקות ביום (תוסיפו לזה 5 על כל עלייה של 5 ס"מ צפונה במפת הארץ), או יותר גרוע, מעבירים לילה נטול שינה, עם רעש רקע של הדי יריית התותחים שלנו, ועם הרעש האיום של נחיתת כל טיל על האדמה. אני אפילו לא מדברת על להיפגע פיזית מזה. אפילו לא זה.

התפלאתי לנוכח הפרשנים המופתעים מעט, בדקות הראושונת לאחר סיום הקראת הדו"ח בשלל ערוצי הטלויזיה. על מה מתפלאים? על עצמת המילים שנאמרו כנגד כל אחד מהאחראים שהוזכרו בו? מה אתם כ"כ מתפלאים? שוב, אם רק הייתם עוברים בין הבתים ההרוסים, המשפחות השכולות, לא הייתם צריכים לחכות לדו"ח. הוא נכתב פה אחד ולב אחד בין כל תושבי הצפון, כל המילואימניקים, הלוחמים ומשפחותיהם, יום-יום, במשך המלחמה כולה, ואחריה, עד היום.

זהו, הלכתי להוציא עצבים במקום אחר.

אני לא מאמינה שאני מסמנת אקטואליה בקטגוריות לפוסט.

ואתם יודעים מה, למרות ההתחלה האופטימיות של תחילת הפוסט, אני ממש לא מאמינה שככה אני פותחת את החודש האהוב עליי בשנה.