זה כ"כ לא הפוסט שהיה צריך להיות פה הערב, אבל סיכום אירועי השבוע/סוף שבוע האחרון יידחו אולי למחר..

אני שוכבת לי על המיטה בערב שקט שכזה, אחרי יום נטול פעילות לחלוטין (חוץ ממקלחת מרעננת, נסיון לצאת מהבית לטיול בקניון שנדחה ושתי חתיכות לזניה ביתית), בוהה בתקרה. עם כל המחשבות המבודרות-מהרעיון, אך יחד עם זאת מודחקות במעט, אני קולטת לפתע שבעוד שבוע בדיוק מהיום, ימלאו 20 שנה לקיומי בעולם הזה. ממרומי חדרי המשקיף יום-יום על האניות בנמל והמכוניות בדרכים, באופן מפתיע-לא-מפתיע שכזה, המחשבה הזו מצליחה להפחיד אותי.

רק לפני כ-3 ימים, ביום חמישי אחרי מסיבת הבריכה, הלכתי ביחד עם חבר שלי לביתי ברגל. מכיוון שהדרך הכי קצרה עוברת באיזור שבו גרתי כשרק הגענו לארץ, בערך מגיל 3 עד פחות או יותר 5 וחצי-6 (כיתה א'), הרגשתי צורך פנימי כלשהו להאריך בכמה צעדים את הדרך, ולהיכנס לסביבה של הבניין שגרנו בו וגם לגן השעשועים מעבר לכביש. זו הייתה חוויה מוזרה, כי אני זוכרת את הסביבה הזו מילדות, ולמרות שיצא לי לחזור לאיזור לא פעם ולא פעמיים, אף פעם לא נכנסתי פנימה.

באופן לא מפתיע במיוחד, למרות שלא השתנה הרבה, כמעט כלום לא נראה אותו דבר.. היו שם את אותן מדרגות כניסה, אותן כניסות, ואותן תיבות דואר קטנות וישנות (חוץ מאחת שאימצה לעצמה תיבות דואר חדשות ודלת כניסה נעולה). פעם הכניסה עצמה נראה יותר מזמינה ופתוחה, עכשיו יש שם עצים וצמחייה שמסתירים קצת את השביל לבניין. האכזבה, שלא הפתיעה אותי יותר מדי באה מרחבת הדשא הלא קטנה שיש ליד הבית ההוא, ולפני 15 (וואו.. 15..) שנים עוד הייתה מלאה בשיחי פרחים, ודשא ירוק מלבלב שהיה כיף לצאת לרוץ ולשחק בו. כיום הצמחיה די פרועה, עם עשב שגדל לגובה של חצי מטר בערך, בלי זכר לפרחים ולמרחב הפתוח יותר שהיה בזמנו..

השינוי הזה רק הדגיש את הרעיון שעבר בסופו של דבר לא מעט זמן, ודברים משתנים.. וזו תחושה.. מוזרה.

אפילו החתולים שהיו שם לא ענו לקריאות שלנו.. מנוכרים משהו.. בערך כמו הסביבה הזו עכשיו..

יצאנו מהצד השני, נראה לי שזו אותה הגדר שעוד הייתה פעם.. גן השעשועים, וזה כבר לא היה חדש לי מדי, השתנה כמובן.. התקינו בו מתקדנים חדישים יותר (דבר נחמד, אך מעורר תהיה במעט, שכן קודם היו יותר מתקנים, והם היו יותר כייפיים!) ואני כבר בקושי זכרתי איפה קודם היה מה..

ופתאום צצות לי בראש המחשבות הללו, על איך עוברות להן השנים כ"כ מהר.. ואיך רק לפני רגע רצתי על הדשא הירוק ההוא, ואיך אני נמצאת עכשיו במקום אחר כ"כ 15 שנה קדימה, סטודנטית, שעוד לא הכי יודעת מה יצא מהחיים שלה (בתקווה שבכלל יצא משהו), ועוד יותר לא יודעת, האם בעוד 10 שנים, שבוע לפני יום הולדת 30, אני לא אשכב לי ככה שוב על מיטה כפולה, אתהה על מה אני עושה עם עצמי, ולאן נעלמים כל הימים האלו, שלאט לאט הצטברו ל-30 (20) שנה.

אהבתי את יום הולדת 17, כי אהבתי את המספר. אחריו, הוספתי בצחוק '+1', למרות שגם את 18 אפשר להגיד שאהבתי (חוקיות, אלכוהול וכו'). קצת לפני גיל 19, זה נהיה מוזר, אבל עוד אז הודיתי, שגיל 19 מתאים לי בול. הוא הרגיש לי מאוד "נכון", והאמת, עדיין מרגיש הכי מתאים.

החלפת הקידומת ל-20, פשוט מוזרה לי. אולי גיל 20 גם מתאים לי, אם להודות, אבל אני יודעת שכל שנה אחרי זה, תהיה ממש, אבל ממש מוזרה.

עוד שנייה אני בת 20, אבל אי שם עדיין חיה לה הילדה הקטנה בת ה-5, שכל מה שהיא רוצה זה לרוץ על הדשא, לחייך, לצחוק ולהנות מהחיים. זה לא לגמרי מה שהחיים מעבר למחסום ה-20 מציעים בד"כ. (אני לא אחזור שוב לנושא של עד כמה אני לא באמת מוכנה ללימודים, ולעבודה שתבוא אח"כ).

אני אולי נראית כזו, ומתנהגת ככה בד"כ, ובהחלט יצא לי לשמוע את זה לא מעט, אבל כל ההתנהגות היחסית בוגרת שלי בד"כ היא לא בדיוק אני ב-100%. זה אולי 15-20% אני, והשאר תוצר של אותן 20 שנות חיים שנתנו לי לא מעט סתירות בכל פעם שניסיתי להיות אני.

אני לא אקנא בפסיכולוג שאולי יום אחד ישמע על הסיפורים שהוציאו ממני כל חשק למשחק (as in acting), יצירתיות (as in drawing.. למרות שזה עוד מילא, ניתן להבנה), השתלבות והסתדרות עם אנשים וכל מיני דברים שלפעמים (טוב, בסדר, תמיד) פשוט גורמים לי להיות הזו שיושבת בצד ושותקת, לא משתתפת עם כולם וכנראה סתם נראית מוזרה ולא שייכת. זו בעיה, כי ככה אני גם מרגישה, לא פעם.

השביתה הזו, שנמשכת כבר חודש ומשאירה אותי בעיקר בבית, היא אמנם כיפית, אבל היא גם גורמת לי לחשוב על הכלומניקיות שלי, ועל הימים שעוברים, ואני לא עושה בהם הרבה בשביל עצמי. אז אני מנסה לקרוא ספרים, אבל זה לא הולך בקצב שרציתי. אז אמרתי לעצמי שאני אחזור על חומר, ואנסה אולי להתקדם אפילו, ובסופו של דבר אפשר להגיד שלא נגעתי בכל פיסת נייר שקשורה ללימודים, וזה נורא.. כי אני יודעת שהחיים שלי לא ילכו לשום מקום אם אני לא אוביל אותם, אבל אני לא מסוגלת למצוא לעצמי את המוטיבציה להתקדם הלאה ולחיות כמו בן-אדם, מה ששם בסימן שאלה מאוד גדול את העניין של עד כמה אני באמת צריכה לחגוג 20 שנות קיום.. עד כמה זה באמת מגיע לי?

נשאלתי ע"י כמה אנשים מה אני מתכננת לעשות ביום ההולדת, ונאלצתי להגיד את האמת: אין לי שמץ קלוש של מושג.

אם הייתם שואלים אותי לפני פסח, הייתי שולחת הזמנה בזו הלשון "הנכם מוזמנים למסיבת יום הולדתי ה-20! בתכנית האומנותית: למידה קבוצתית ואישית לבחן האמצע בחדו"א שייערך מיד למחרת! תרגילים ממת'נט, תרגילים מחוברות מבחנים ומתרגולים! בואו בהמוניכם."

אז עכשיו יש שביתה, ובחן אמצע סביר להניח לא יהיה.. אבל עם כל העניין המעורער-משהו של השביתה, וכשל יומיים יש דיונים על המשך השביתה, והאם חוזרים או לא, אני לא יודעת מה יהיה איתי בעוד שבוע. אני יודעת שאם נחזור ללמוד, אני אהיה כ"כ לחוצה שספק אם אני בכלל אזכור בעצמי שיש לי יום הולדת.

אני לא יודעת אם בכלל לארגן משהו, ואם כן מתי בכלל (יש ליותר מדי אנשים יום הולדת באותו זמן בערך), ואם כן, ואני אכן אמצא מתי ואיפה, את מי להזמין, כי יש את החברות שלי עוד מהתיכון, ויש את החברים היקרים מישראבלוג, ויש אנשים שאני מכירה בטכניון ואולי איכשהו ירצו לבוא גם, ולהפגיש קבוצות אנשים מ-2-3 מקומות הכרות שונים זה פשוט לא מסתדר.

אז נכון שזה לא חידוש במיוחד, כי זה לא שאי פעם באמת חגגתי יום הולדת המוני, אבל לרגע קיוויתי, שיום הולדת 20 יכול דווקא להיות תרוץ טוב להתחיל.

היום גם נשאלתי ע"י אימא, מה אני רוצה במתנה ליום ההולדת. האמת היא, שאף פעם אין לי מה לענות על זה, ובמיוחד לה, הפעם.. התשובה שאולי הייתי צריכה לנסח היא "לא יודעת, אולי פעם לשם שינוי תפתיעי אותי, ואם את כ"כ חושבת שאת מכירה אותי, זה יהיה משהו מוצלח.".. אין לי מה להגיד לה, אני באמת ובתמים לא יודעת מה לבקש.. שנה שעברה היא ביקשה זר ורדים מהמורות שבאו לבקר אותה באישפוז (לא משהו רציני, אבל היא הייתה בבית חולים בתקופת היומולדת..), אז זו הייתה מחווה יפה, ואני מצידי לא התלוננתי על הריקנות של יום ההולדת, כי הבנתי את מצבה. ליום הולדת 18, היא חזרה הביתה עם משהו נוסח סלסילה/משהו לא מוגדר כתומה שהיא קנתה בסופר גדול ליד מקום העבודה שלה, ובאה עם "קניתי לך את זה ליום הולדת". במקום לזרוק את זה לפח, חשבתי אולי לעשות ממנה פח, אבל בסוף היא סתם עומדת על השולחן כשבתוכה זרוקים כל מיני דברים שאין להם מקום אמיתי בחדר שלי.. לפחות את זה היא הצילה עם זר ורדים יפה שבא בהפתעה (פעם ראשונה שבכלל קיבלתי אחד..)

אז נכון שיש דברים שאני "צריכה" ("לא אמרת שאת רוצה DVD למחשב?" ... "כן, אמא, אבל זה משהו שאני צריכה בין כה וכה למחשב, לא משהו שאני רוצה בתור מתנת יום-הולדת ממך -_-").. אבל מצלמה דיגיטלית הבנתי מזמן שהיא לא תקנה לי (זה גם יקר.. :/), ואמפי3 שהייתי רוצה גם מחוץ לתקציב בינתיים (בעיקר עם שביתות המורים שגורמות למשכורת לעשות דיאטה רצינית..) ושלל דברים אחרים שנמצאים ברשימת הקניות שלי, אבל אני לא באמת אקנה עד שאני אראה את החדר שלי מעוצב כמו שצריך, כי אני לא רוצה דברים זמניים שאני אח"כ אזרוק כי הם לא מתאימים..

ככה שכן, וואלה, אני באמת רוצה ממנה מתנה הולמת לשם שינוי, שלא תהיה אוכל (עוגה/שוקולד וכו') וגם לא פרחים (זה די מיצה את עצמו אחרי שנתיים רצופות, למרות חיבתי העזה לזרי ורדים, הם נובלים, ככה שזו לא מתנה שתישאר איתי להרבה זמן..), אבל אין לי מה לבקש.

בכלל, אני מתנהגת כמו איזו מטורפת בחודש האחרון, עם מצבי רוח עקומים לחלוטין, שמשגעים גם את הסביבה וגם אותי תוך כדי..

אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי, ותוך כדי אני לא בדיוק יודעת מה אני רוצה מהסובבים אותי.. אז סליחה מכל אלו שהספקתי לשגע אותם..

זהו, אין לי יותר מדי מה להוסיף כרגע.. הייתי חייבת להוציא את כל העניין הזה ששבוע לפני, הכל מרגיש מוזר פתאום.. ואין לי מילה אחרת, חוץ ממשונה. אבל זה אותו הדבר.

ממתק לקינוח:

השיר אמנם בצרפתית, ואני לא באמת יודעת מה שרים שם, אבל הקליפ, פשוט מקסים. רעיון כ"כ פשוט ויפה לא יצא לי לראות הרבה זמן..

[Les Enfoires - Aimer a Perdre La Raison]