כן, זה ארוך, ועוד נטול חלקים עיקריים שיוספו בעריכה, ככה שהממ.. איש הישר בעיניו יעשה.
[ובכל מקרה, זה נהיה לא-רלוונטי יותר ויותר מיום ליום, ככה שזה עכשיו או אף פעם, ומשום מה אני מעדיפה את האופציה הראשונה. אחרת, לא הייתי יכולה לקרוא למקום הזה בלוג.]
פוסט זה התחיל להיכתב ב13/5/07, אז תסלחו לקטעים היותר/פחות רלוונטיים...
יום רביעי (9.5.2007) התחיל מוקדם מהרגיל (ורגיל זה אומר 10-11, כי אפשר לישון קצת בזכות השביתה), עם כוס קפה וסיום הפודינג של אימא, ונסיעה לטכניון. מעבדות זה נו כיף. מצד שני, הניסוי הכפול שהיינו צריכים לעשות עבר הרבה יותר בשלום ממה שציפיתי. וציפיתי להרבה כאבי גב וכאבי ראש שהיו חס וחלילה עלולים לשתק אותי להמשך היום וזה היה יכול להיות רע מאוד, בהתחשב בנסיבות של המשך היום, שכללו את פסטיבל הסטודנט המקומי.
אחרי המעבדה יצאתי עם סשה לכיוון אולמן ומשם, התכוונתי לחפש פינה חמימה בשמש כדי לחכות לבואו של קוויקי (שהיה אמור לבוא רק אחרי שעה-שעה וחצי), אבל... בצאתנו מאולמן (הלכנו לשם רק כדי לחפש את גליונות 'פקטור', העיתון המקומי, שהיה מבדר במיוחד, בעיקר לאור האיור בדף האמצע, עם הירידה על נינט וגבסו, שנראה כאילו קראו לי את המחשבות..) מצאנו את עצמנו באמצע מתחם הפסטיבל (ליתר דיוק במה שעתיד היה להיות רחבת הסלסה, אם אינני טועה)..
כמה דקות אחר כך, גיליתי שאין טעם להסיט עתודאים מדרכם הישרה.. ("אם לי לא היה כרטיס, והייתי מוצאת את עצמי באמצע מתחם הפסטיבל, הייתי נשארת פה!")
כמה דקות לאחר מכן, אחרי שיטוטים במתחם, מציאת ספסל נוח עם נוף לבמה, וצלילי "אשם" של סינרגיה ברקע (בלי השירה, הם כנראה סתם עשו חזרות/כיוון כלים וואטאבר), נאלצתי לצאת מהמתחם, עקב צבא מאבטחים שלם שהגיע, עם מישהו שצעק בכל מכשירי הקשר ברקע, להוציא את כל מי שלא שייך. מה שכן, זה היה בתזמון מושלם, כי קוויקי בדיוק הגיע, וכבר לא היה לי משעמם. לפחות היה לי למי להציק עם "נווווווווווו, מתי מכניסים אותנו כבר?"
ומכאן, אני אתן את הכבוד לקוויקי לכתוב על יום הסטודנט!
(זו אחלה דרך, אגב, להפיל על אחרים את זה שאין לי כוח לסיים דברים שהתחלתי!)
תמונות להמחשה: מוניקה סקס, במסיבת בריכה:
[כן, הן לא משהו. אבל זה מה יש.]
ו.. פוסטים אחרים מיום הסטודנט:
אוגי
טיטוס
ענת
וכעת, נעבור לפינת "'ידיעות אחרונות' כ"כ הולכים לתבוע אותי":
חלק א': "בועז ארד תעשה לי פ33ה!"
כמה ימים אחרי שקראתי את הפסקה האחרונה בפוסט שלו - התפרסמה במוסף "7 לילות" ביקורת על הדיסק החדש של אבריל לאבין, מאת בועז ארד. שמרתי את העיתון בשביל קוויקי שיקרא, והאמת, החלטנו שעלינו לשתף:
"
אם היינו פקאצות בנות 14 עם לק שחור על הציפורניים ואולסטארס אדומות היינו אומרים לכם שהדיסק השלישי של אווריל לאבין הוא מהמם, מדהים, מושלם ופ33ה. אבל אנחנו לא. ולמזלה של לאבין, יש יותר פקאצות ממבקרי מוזיקה – והפקאצות האלה הולכות להיגנב על הדיסק הזה בהמוניהן. בדיוק כמוהן, גם הדיסק הזה אנרגטי, קופצני, חצוף ומסריח מרוח נעורים. בדיוק כמוהן, גם הוא לא ממש ממוקד, קצת עילג ולרגעים פשוט מביך. בתחרות 'האלבום שהכי דומה לקהל היעד שלו' הוא לוקח בקלות את המקום הראשון. זה לא עוזר לו להיות אלבום טוב במיוחד.
כמעט כל שיר באלבום הזה יכול להפוך בקלות לרינגטון עם 20 מליון הורדות, וסביר להניח שזה גם מה שיקרה. להיטי אם.טי.וי אחד אחד, שלוש וחצי דקות מקסימום החתיכה, כולל פזמון חוזר, מפופ גיטרות מכוסח עם מחיאות כפיים וצרחות של צ'ירלידרז בפומפונים מהסוג שהפיקסיז המציאו וגוון סטפני שיכללה ('Girlfriend') ועד בלדות לחות וצווחניות שמתחננות שיכניסו אותן לפסקול של איזו דרמת נעורים אמריקאית. אבל את כולם מלווה אותה תחושה חמוצה שמסתובבת בבטן אחרי בליסה מהירה של ג'אנק בורגר: מעט מדי בשר, יותר מדי פלסטיק.
אווריל לאבין הייתה פעם מגניבה. באמת. אלבום הבכורה שלה היה מרענן כמו תחבושת היגיינית חדשה והביא איתו למצעדים, בצעד שתוכנן על ידי מיטב מעצבי התדמית, גירל פאואר מסוג שלא היה בהם קודם: סקייטרית קטנטנה בת 17 במכנסיים רחבים, קצת טום בוי, שעושה רוקנרול מתוק עטוף באריזת צלפון פופית מרשרשת. סוג של בריטני ספירס למתבגרות מתוחכמות. אחרי אלבום שני לא פחות מחוצ'קן היתה אמורה להגיע עכשיו קלישאת הפופ המכונה 'אלבום בוגר'. במקום זה קיבלנו את אותה ילדה קטנה עם אותה פוזה, שבמקום להיות זאת שמכתיבה את הטון נשמעת פתאום כמו חיקוי דהוי של קלי קלארקסון. על סקייטבורד.
"
ובזאת, בועז ארד נכנס רשמית לרשימת ה"כתבי 'ידיעות אחרונות' שאני מחבבת במיוחד".
חלק ב': "חנוך דאום והשאלות האסטרטגיות"
לחנוך דאום יש טור שבועי במוסף "7 ימים" והשבוע הטור התפרש על שני עמודים במקום אחד, ובו יש 59 שאלות אסטרטגיות, חלקן מעוררות תהיה בהחלט, וחלקן מבדרות (חלקן מבדרות וגם מעוררות תהיה.. J). בכל אופן, אם כבר לצטט עיתונים, אז החלטתי להעתיק לפה כמה מהשאלות:
"
- איך קוראים לזכר של הלמה? (אני יודע מה אתם חושבים, אבל לא. לא קוראים לו ככה).
4. ואגב אם מדברים על דברים שנחתו מן השמיים: האם לדוכני הפיס יש דלת, או שהם נפלו מן השמיים על אנשים שנאלצים לעבוד בהם עד אחרית ימיהם?
6. מדוע בשסק יש ארבעה-חמישה גרעינים, בעוד כל הפירות מסתדרים עם גרעין אחד? יש פה עניין אובססיבי?
10. מדוע המחשב מרגיש צורך לנגן מנגינה דרמטית, מעין אות פתיחה, כל אימת שהוא נדלק? כלומר, מה ההתלהבות? האם להידלק מבחינתו זה לא עניין טריוויאלי?
13. האם מערכת הקולנוע הביתית שהזמנתי, שעליה כתוב כי היא "תספק חוויית צפייה כמו בקולנוע", תגיע יחד עם שני צעירים אשר מדברים בסלולרי במהלך כל הסרט?
16. איך בכל המסעדות הקטנות הללו יוצא שאתה יושב תמיד בשולחן מס' 32, כשבכל המסעדה יש לא יותר מ-9 שולחנות?
22. מה קורה כששחקן נפצע בכדור מים, הוא טובע?
23. למה המומינים, שהולכים כל הסדרה עירומים, לובשים תמיד בגד ים לפני שהם נכנסים לשחות במים?
26. אני מבין שאי-אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, אבל מדוע אי-אפשר לאחוז את החבל בשני קצותיו? מי שהמציא את הפתגם הזה לא ראה בחיים ילדה קופצת בחבל?
29. האם אי פעם היה מחבל שענה באופן חיובי על השאלה "יש לך נשק", ובכך נמנע פיגוע המוני?
30. למה כשהמחשב נתקע אנחנו הולכים, אינסטינקטיבית, למקרר?
31. כשאתם בקופה המהירה עם תשעה מוצרים במקום שמונה המותרים בחוק, ואתם מצופפים את החלב והקוטג' יחד, אתם באמת חושבים שמי שרואה את זה יגיד לעצמו שכל מוצרי החלב נחשבים כפריט אחד בגלל שהם מאותה משפחה?
36. למה הצלצול של הפקס נשמע כמו צרחה של תרנגולת שחוטה? להמציא פקס אפשר, אבל לאתר צלצול קצת פחות טראגי זה כבר יותר מדי מסובך?
37. איך מרגיש הטוקבקיסט שכתב הודעה "אני הראשון" וגילה אחר כך שהתגובה שלו היא רק תגובה מספר 7?
46. למה המכשיר הסלולרי מצפצף כל דקה כשהסוללה שלו חלשה? אדון מכשיר, אם הסוללה חלשה לא עדיף שתשמור אנרגיה לדברים חשובים יותר?
47. מדוע כשמישהו מקבל מכה אנחנו שואלים אותו אם הוא בסדר? מה הסיכוי שהוא יהיה בסדר אם הרגע הוא קיבל מכה?
52. הכתב הלא מובן של הרופאים, זה משהו שעובדים עליו בבתי ספר לרפואה?
53. למה אין כפתור שמצפצף כהתרעה כאשר אתה כותב שעה שמחשב אך בלי ששמת לב הכל יצא ג'יבריש באנגלית? ולמה אין כפתור שיכול להפוך את הטקסט, כמו שהוא, לטקסט בעברית? רובוט שמנקה בריכות אפשר להמציא ואת זה לא? למה, בגלל שזו לא בעיה של עשירים?
57. אם כספומט יוציא לי פעם פחות כסף ממה שביקשתי, הבנק יאמין לי?
58. אם אדם נעצר על ידי המשטרה וקיבל שיחת טלפון אחת, אך זה שאליו בחר לצלצל אומר לו שלא בא לו לעזור לו, הוא מקבל עוד שיחה?
"
חלק ג': מבקרי המדינה / המוסף לשבת
אם זה לא היה כ"כ נכון ועצוב, זה היה ממש מצחיק.
10 דברים
שלמדנו משביתת הסטודנטים
- הכי כדאי לשבות רעב, גם אפקטיבי וגם נותן לכם צ'אנס להוריד את מה שהעליתם בתקופת הבחינות.
- זה לא רעיון טוב להטריד את אולמרט בשבוע אחד עם שתי ועדות וינוגרד.
- שוטרים תמיד יעדיפו להכות 20 סטודנטים מאשר אוהד אחד של בית"ר.
- אסור לסמוך על החנונים מהטכניון. הם לא יכולים בלי ללמוד.
- עליזה אולמרט לא מחלקת פיצות.
- הסטודנטיות של אוניברסיטת תל אביב עדיין הכי כוסיות.
- אי אפשר להגיד שהנהגת המאבק חזרה בלי הישגים. העתיד הפוליטי של הם מובטח.
- השביתה חייבת להסתיים כי כבר אי אפשר עם המלצרים הממורמרים האלה.
- לא חוכמה לחסום את הכביש בגינות סחרוב, המכוניות שם לא זזות גם ככה.
- השביתה היא זמן מצוין לנקות בו בתים ולחסוך כסף.
ביום שבת שעבר, שידרו את "בתול בן 40" באחד מערוצי הסרטים. זו קומדיה, שהחלטתי להתיישב לראות כי לא היה לי משהו אחר לעשות, וראיתי את הפרסומת לזה, ואמרתי לעצמי "טוב, זו קומדיה, אז כנראה זה יהיה משעשע, וזה היה לא מזמן בקולנוע, אז מעניין מה יצא מזה..."
באותה מחשבה בדיוק, דקה אחרי תחילת הסרט, התיישבה לידי אימי היקרה, ובציפייה דרוכה לקטעים מבדרים, התיישבנו לנו לראות את הסרט.
כמה דקות אחרי תחילת הסרט, יש איזו סצנה שבה "חברים" של אותו מר בתול, גורמים לו לספר או להיזכר (אני כבר לא זוכרת) בעבר הסו-קולד מיני שלו, שלא כלל יותר מדי... אחרי 2 פלאשבקים של זכרונות לא מוצלחים מדי, אימא שלי קמה מהספה, עם שפת גוף ומבט מחאתי לחלוטין, והתחילה ללכת לכיוון החדר שלי (המחשב שם, והיא כמו שכבר אמרתי לא פעם, התחילה להיות יותר טינאייג'רית ממה שאני הייתי אי-פעם), בעודה אומרת בקול החלטתי: "תקראי לי כשהוא ישיג זיון אמיתי!".
באלו המילים.
בזו האימא.
הייתי בהלם, למשך כ-60 שניות. שלאחריהן, פשוט לא הפסקתי לצחוק במשך אולי 10 דקות לפחות...
ובהתחשב בעובדה שהיה שלב כלשהו שהסו-קולד קומדיה הזו אפילו הצליחה להרדים אותי קצת, זה היה הקטע המצחיק ביותר מכל הסרט!
20.5.07 בסביבות 23:45
מממ... גיחי.
אוגי says:
תגידי, את זה כבר יצא לך לראות:
אוגי says:
http://technionfun.blogspot.com/2007/05/new-statue-in-tech.html
Sky. says:
רגע... אם זה מה שאני חושבת, אז כן.. [הפסל לגן ע"ש אורי?]
אוגי says:
כן, בדיוק בכניסה למאייר
אוגי says:
עוד לא יצא לי להיתקל בזה. האמת, כבר חודש וחצי שלא התקרבתי לכניסה למאייר...
Sky. says:
ראיתי קצת מרחוק, אבל כן.. וממבט של כמה שניות, הוא נורא הזכיר לי לרגע את האיש עם החתול ייץ..
אוגי says:
הוא מתרבה. מה הוא עושה בלילות כשאין אף אחד מסביבו?
Sky. says:
השאלה היא "את מי" הוא עושה..
ואני מניחה שהתשובה המתבקשת היא: את החתול ייץ כמובן!
23.5.07 (לשם שינוי, הקטע הזה נכתב היום.)
נקפוץ לסוף השבוע האחרון.
גם עליו, אגב, אני אתן לקוויקי לכתוב, והפעם, כי הוא ביקש ממש יפה (עכשיו בואו נקווה שגם יהיה לו זמן..)
מה שכן, סגירת עשור שני לחיי (בערך כמו בעשור הראשון, רק ששם זה היה עם משפחה, ובאיזו מסעדה סינית "פשוטה" אך טעימה) התקיימה ביום שבת, 19.5.07 (כן, יום לפני, אבל אילוצי תזמונים, וכאלה..) ב-4 עיניים באחת המסעדות הטובות ביותר שיצא לי להיות בהן בחיי. 'Tavola' שבהרצליה פיתוח, היא פשוט התגלמות גן העדן לאניני טעם, שיצא לי להיות בו עד כה. כן, בדיוק ככה. עם מנת פתיחה שקנתה אותי מהביס הראשון (פטריות עם גבינה בפסטו), ומנות עיקריות שגרמו לי לרצות לחדש את השיר של פיל קולינס, ולשנות קצת ל- "I can't stop eating you".
אפילו הקינוח היה מצוין (פחזניות עם גלידת וניל, ושוקולד מעל, אם תהיתם).
בכל אופן הפינה המבדרת: מילוי כרטיס חבר שם, עד הפרט האחרון (וכן, מיום שבת, אפילו יש לנו תאריך ליום נישואין! :P), ותהיה לגבי האם השף נשוי (כי אם לא, I'll take one of these... ^.~)
והשבוע...
יום ראשון (20.5), מן הסתם היה מלא בטלפונים ו-SMSים, ובתור זונת צומי לא-בהכחשה, זה נחמד.
אימא חזרה מהעבודה עם פרחים, ועד שעות אחה"צ עוד הצליחה להחביא היטב את ההפתעה מקוויקי (שאני כנראה אצטרך לנצח לעבוד בבניית מסגדים מזהב עבורו)...
יום שני (21.5), היה מלא בהתבטלות, ונסיעה אח"כ לצורף עם אמא, שיום קודם עשתה הזמנה מיוחדת למתנת היומולדת ממנה – זוג עגילי יהלום, שגרמו לה להתרגש אפילו יותר ממני מהמתנה הזו, ומזה שהיא קלעה בול למה שהייתי בוחרת, לפחות בין כל האופציות שראינו, וההצעות ששמענו. (וכן, זו אמנם מתנה חומרית, but diamonds are forever, והיא חשבה אפילו 2 צעדים קדימה ממני לגבי מתנה שתישאר לכל החיים ותגרום לי להגיד: "הנה, את זה יש לי מיום הולדת 20 מאימא שלי", אז כבוד.)
אחרי זה נסענו לבקר את הדודים (האקס-מיקנעם) בבית האבות. הרבה זמן לא היינו אצלם, ולא יצא לשמור על קשר טוב כ"כ לאחרונה (כן, המשפחה שלי מתוסבכת), אבל הביקור הזה בא כאמור אחרי תקופת יובש ארוכה למדי בקטע, והיה יוצא דופן. אני זוכרת שבפעם-פעמיים האחרונות שהיינו אצלם, זה היה ל20-30 דקות בערך. הפעם, היינו שם קרוב לשעה וחצי. ודיברנו איתם די הרבה. הדוד חוגג יום הולדת עגול (90, בע"ה) שבוע אחרי (ב-27.5), ויום לפני כן, אם אינני טועה, זהו יום הנישואין ה-62 שלהם, מה שגרם לדוד לספר במשך דקות ארוכות על איך הם הכירו, ואיך הם נפגשו, וזה סיפור מאוד נחמד, שהיה פשוט כיף לשמוע. מה שעוד יותר היה כיף, זה לראות את העיניים של הדודה נוצצות ומוארות בזמן שהדוד סיפר את סיפורם, וזה היה פשוט מרגש ויפה. גם העיניים שלו נצצו, וכל שפת הגוף שלו הייתה כ"כ טובה במהלך הזמן הזה. גם הספקתי, בלי קשר, לגלות שלדוד יש צבע עיניים מעניין במיוחד של משהו כחול-ירוק-צהוב שכזה, שאני בספק אם ראיתי אצל עוד מישהו, משהו דומה, אי-פעם.
אז... מיום ראשון חוזרים ללימודים.
מישהו רוצה לחפור לי קבר? -_-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
