חתלתלת הינה שפעת חתולים, למי שלא ידע.

ככה, פחות או יותר, ניתן להגדיר (ללא בדיקה רפואית) את מצבי כעת.

בסוף השבוע האחרון הואלתי בטובי ללמוד על בשרי את נפלאות השינה עם מאוורר והאף שלי מראה סימני דמיון לברז דולף עד היום. ביום ראשון עוד הרגשתי קצת יותר טוב, והייתי בטוחה שלמחרת אני אשתפר. אבל יהיה לא קשה לנחש במיוחד שקיבלתי ביקור ממיסטר מרפי, שדאג להזכיר לי שתקוות ומציאות לא הולכים תמיד ביחד.

אז בכל אופן, עוד בשבוע שעבר, הבטחתי לכם פוסט, ואני עדיין מתכננת לקיים. נקווה שזה יצליח לי עכשיו.

אגב, מחובתי לציין שהוא עוד יעבור כמה וכמה עריכות, תסמכו עליי לגבי זה.

אז ככה, נתחיל מהשבוע שעבר, בו עדיין הייתי בריאה לחלוטין [פיזית, נראה לי. נפשית כמובן שלא, אבל הפסקתי כבר מזמן לנסות לתקן את המצב..], וקרו בו כמה מקרים מבדרים למדי, שעוד יתוארו בהמשך הפוסט.. אבל ביום רביעי, שהתחלתי לחבב בעקבות היעלמות המעבדות וההרצאה היחידה שיש לי, לקחתי את 'אריק' (הפלא' של אימא) והלכתי לטייל בקמפוס בחיפושים אחר פישבך. (*)

אבל רגע לפני שאני מספרת את הסיפור על פישבך, אני סוגרת חוב קטן לי ולקוויקי: כבר כמה פוסטים אני מספרת על חתולים קטנים שנולדו לפני כחודשיים לא רחוק מהבית שלי, ובדיוק ברביעי, הצלחתי לצלם אחד מהם. ניסיתי לצלם גם את ה-2 הנוספים, אבל בדיוק כשהוצאתי את הפלא', עברה שם זקנה אחת עם עגלת מצרכים, והפחידה את החתולים שברחו הרחק מטווח ראייה. החתלתול השלישי, הלבן (ה-2 האחרים די אפרפרים שכאלה), היה ליד הפחים עצמם, ולא נבהל מהסבתא כי כנראה [למזלו] הוא לא ראה אותה. אז הצלחתי לצלם תמונה אחת, שדווקא בה הוא לא נראה חמוד כמו במציאות, אלא די מרופט כמו חתול-פח-זבל ממוצע. מחובתי המלאה לציין שהחתלתולים הקטנים הרבה יותר חמודים מכל חתול-פח-זבל ממוצע, וכנראה, הוא סתם לא פוטוגני:

וכעת-

(*) הסיפור על פישבך:

מזה כמה שבועות, העוברים ושבים ליד בניין מאייר להנדסת חשמל, יכולים מדי פעם, אם מתמזל מזלם, להבחין בחתול קטן (לא יותר מדי קטן, אבל קטן..) וחמוד ביותר, בצבע לבן עם כתמים צבעוניים בחום ושחור. פעם אחת ראיתי אותו יושב מכורבל בחמודיות יתר על מדרגות הכניסה, סשה תמיד רואה אותו בפוזה הזאת, אבל לא פעם ולא פעמיים, ראיתי אותו מסתובב ברחבה/טיילת ליד ופשוט הולך אחרי אנשים עם אוכל. הוא ניגש תמיד רק לאנשים עם השווארמה המובחרת ביותר, לאנשים עם הסנדויץ' הגדול, אפילו לאנשים עם קערת הסלט הגדולה ביותר. החתול הזה בהחלט יודע מה הוא רוצה. בכל אופן, אחרי שראיתי אותו כמה פעמים מסתובב דווקא ליד מאייר, נתתי לו מיד את השם "פישבך". זה משעשע, בהתחלה סתם קראתי לו פישבך כי זה נשמע הרבה יותר מגניב ממאייר. תוך כדי שיחה על כך, כמה ימים אחרי, עם הארי וסשה, ניסיתי להסביר שמאייר זה שם של סבא זקן, פישבך עוד איכשהו יכול להישמע מגניב, ותוך כדי שיחה, הבנתי את המובן מאליו, הכל אינטואיטיבי! קראתי לו "פישבך" כי הוא תמיד ליד מאייר! [סטגדיש!]

(ואני שמחה בשביל כל מי שלא מבין על מה אני מדברת, זה סימן שאתם אנשים שפויים שלא מוצאים את עצמם בטכניון בזמנם הלא פנוי, וזה דבר שצריך להעריך.)

בכל אופן, בגלל שהוא יפה וחמוד, ותמיד נמצא ליד אנשים עם אוכל, יצאתי מנקודת הנחה שלא תהיה בעיה להצליח לצלם אותו (לא חסרים אנשים מורעבים בטכניון, ותמיד ימצאו כמה שהולכים להם בסביבה). אבל פישבך הבריז לי!

לכן, זה הפישבך היחיד שיצא לי לצלם:

:/

אבל אני עוד אתפוס אותו!

הסיפור הבאמת חביב על פישבך [החתול] הוא שבשני שעבר (9.7.07), הלכתי שם עם הארי בדרך לתחנת האוטובוס, ואכן, ראינו את פישבך, עומד באמצע הדשא ברחבה הקטנה מול מאייר, יושב בהחלטיות ובוהה בעוברים ושווים. ניגשנו לקצה הדשא והתחלתי לקרוא לו "פישבך! פישבך!" (כן, כמו מוטומטמת, בפומבי!) ו...

הפלא ופלא! פישבך הגיב למשמע שמו והתקרב אלינו ונתן לנו ללטף אותו!

זה היה ממש נחמד עד שבשלב כלשהו הוא ראה מישהו יושב לא רחוק מאיפה שהיינו, ו(טם-טם-טאם) אוכל, כמובן. ברגע זה פישבך בגד בנו וניגש אליו בניסיון להוציא את מנת האוכל-סטודנטים היומית שלו.

בכל אופן, אחרי שביום רביעי שעבר הייתי מואכזבת מכך שלא הצלחתי לצלם את פישבך, המשכתי ללכת עם סשה בטיילת, והבנתי שאני בכל מקרה חייבת לחזור הביתה עם צילום של חתול.

הסיפור על החתול ייץ:

'פסל האדם והחתול ייץ' הוא נכס טכניוני שכנראה ייחקק במוחם של הסטודנטים לזמן רב הרבה יותר מאשר 'הרוטור של הלפלסיאן' (סיפור על זה גם בהמשך)..

פעם, תוך כדי שיחת-תגובות עם אוגי, יצא לי לחפש תמונות של הפסל בגוגל, ומשום מה לא מצאתי. אז הנה, נתקן את העוול:

ובפרופיל:

[בפלאפון של צ'ירי יש תמונה של עתודאי רנדומלי, מנשק אותו, בדיוק מהזוית הזו!]

והפסל כולו (כן, האיכות לא משהו, גם צילמתי את זה בתזמון לא משהו מבחינת השמש..):

ולגבי הסיפור, סיפרתי אותו בעיקרון כאן. שיהיו לכם תמונות להמחשה, למה אנשים עולים לרגל פה.

בראשון שעבר [8/7] בשנייה וחצי שהקשבנו למרצה בתכן לוגי, הוא ניסה לתת איזשהי דוגמה עם זרוע רובוטית, ושאם משהו שם לא בסדר היא תיפול ותישבר ותיהרס. ישבתי במיקום מוצלח בין חבורת ההארי-סשה-יורי לבין צ'ירי וחבר שלה שדווקא התחילו לדבר על איך אפשר לשפר רובוט שכזה. אחת ההצעות הייתה לשים מתחתיו הרבה צמר גפן (כן, אנחנו מקוריים ובעלי ראש הנדסי למדי), בהמשך חשבו על איך בכלל אפשר לבנות אותו מצמר גפן, ושבכל מקרה, אם הוא יישבר למי שתכנן אותו יעלה גם המליון דולר של לבנות רובוט, ועוד הצמר גפן, וזה לא חכם. אחרי שהבנו שאי אפשר לבנות אותו מצמר גפן חבר של צ'ירי הציע לבנות אותו ממרשמלו! ועל כן, הוא זכה לסגידתי הנצחית. ^.~ מזל שישבנו יחסית מאחורה, כי התחלנו לפתח את הרעיון של איך לבנות רובוט ממרשמלו, ושזה לא כ"כ נורא אם הוא יישבר [כי מקסימום אפשר לאכול אותו..], והיי, נורא אהבתי את הרעיון. עדיף להשקיע מליון דולר במרשמלו מאשר ברכיבים אחרים..

יום חמישי (12/7), תרגול בכימיה. הארי, צ'ירי ואני דווקא מקשיבים (ככה זה מאז שהחלטנו סופית להבריז מהרצאות, הן באמת לא נותנות הרבה), אבל בשלב כלשהו, לקראת סיום השעה הראשונה, אני כבר לא זוכרת למה, צ'ירי הוציאה חבילת צבעים עם דפים לצביעה (הם צילמו במיוחד את המיני-דף מחבילת מדבקות שהיא קנתה פעם, והגדילו את זה כדי לצבוע אי שם בהצראת תכן לוגי קדומה) והתחילה לצבוע.

אז.. שאני לא אצטרף? ברור שאני אצטרף! שנים שלא צבעתי ציורים, וכשמדובר בפו הדוב, אז למה לא? בשלב כלשהו אפילו הארי הצטרף, אבל הפסיק והחזיר לצ'ירי את הדף שלו. היא החליטה להמשיך לצבוע את מה שהוא התחיל, אבל כשהארי ראה את זה הוא נעלב, כי מסתבר שהוא רצה להמשיך אח"כ. אז בתמורה צ'ירי העתיקה לו את הציור של טיגר כדי שימשיך לצבוע, אבל במקום זה, הוא פשוט צייר עליו בעיפרון, וזו הייתה התוצאה:

והנה החזרזיר שצבעתי, והפו שלקח לי הרבה זמן להחליט אם לצבוע אותו בכתום או צהוב (ובשלב כלשהו זה גרר הכרזה על כך שצ'ירי תהיה אמא טובה מאוד לילדים יום אחד..):

[אה, כן, שכחתי להקטין את התמונות האלה >.<]

קצת מיותר לציין שבעיקר בשלב שבו שלושתנו צבענו ציורים, אנשים הסתובבו לאחור כדי לראות מה זאת הקייטנה שנפתחה באמצע התרגול. המתרגלת דיברה על איזו שאלה מהדפים, שלרוב היו בשחור-לבן, אבל בגרסא הצבעונית התמונות של האטומים נראו הרבה יותר ברורות, ולאחר שאלת ה"זה בצבעוני אצלכם?" מצד המתרגלת, אחד האנשים שראו אותנו ענה לה ב"לא נורא, מקסימום הם יצבעו את זה לכולם". (והם, התייחס אלינו). זה היה מבדר למדי, כל המצב, אבל לפחות הקשבתי תוך כדי ואפילו העשרתי את עולמו של קוויקי עם איזו התווכחות עם אחותו לגבי מים והנפח שלהם. (כן, הם מתרחבים בהקפאה.)

בהמשך:

הכירו את נקו-צ'אן

קשקוש על קיר

עתודאים

והתמונה הטובה ביותר שצילמתי השנה

הכירו את Neko-Chan!

נקו-צ'אן, הוא חתלתול חביב. מעבר להיותו חתלתול חביב, הוא שומר הקלמר שלי. כן, כן, קראתם נכון.

הוא נולד אי שם לקראת אמצע-סוף הסמסטר שעבר, תוך כדי הרצאת "בטיחות במעבדות חשמל". זוהי הרצאה שבה, בדקדקנות יתר מסבירים לכם, בסופו של דבר, על החסרונות שבתקיעת אצבעות בשקע. יש 2 הרצאות של הדבר הזה בסה"כ, ובשנייה פשוט לא יכולתי להתרכז יותר, אז החלטתי לצייר סקיילי (אמרו מעתה "Skylie", המצאה גאונית של קוויקי בתור שם לסמיילי שלי =^_^=) על הקלמר.

הארי ראה אותי מציירת ולקח את הציור 2 וחצי צעדים קדימה, וצייר לסמיילי גוף של חתול, ומאז, יש לי חתול על הקלמר, ואני נורא שמחה ומאושרת, לא כי זו הפעם הראשונה שאני אשכרה משחיתה את הקלמר של עצמי, אלא כי יש לי חתול מלווה בכל מקום בגהנום! ייאי ^^

וקצת על סוף השבוע:

ביום חמישי (12/7) בין שלל השיטוטים ברחבי הגהנום, עוד הספקתי לקנות אלבום ל-200 תמונות ו-2 כרטיסי ברכה. (אחד מהם נמסר בהצלחה, נראה לי, לקוויקי במהלך יום שבת, השני יימסר, בתקווה, גם כן בהצלחה, ביום ההולדת הבא שלו.. וכן, זה מטופש לקנות כרטיס ברכה בערך 8 חודשים מראש, אבל הוא התאים לו כ"כ בול שלא יכולתי להתאפק!)

לגבי האלבום, כיום, אני גאה בעצמי מאוד, שכן הדבר הטוב היחיד שיצא מהמחלה שלי, ומזה שנשארתי בבית 4 ימים, הוא שמרוב שלא היה לי מה לעשות בעודי מוחצת את הראש על הכרית, לקחתי כמה אלבומים קטנים יותר ופחות שהיו לי, וסידרתי את כ-ל (נראה לי שזה הכל..) התמונות עם החברות מהחטיבה והתיכון, באלבום מרוכז אחד. הבעיה היא, שעכשיו פתאום נדמה שזה כ"כ קצת.. [והבעיה היותר עיקרית היא כמה תמונות מפלילות, שמצאו עצמן באלבום מרכזי, במקום להתחבא באלבומים קטנים שאפשר להסתיר..]

לאחר משא ומתן קצר ביותר ("אתה נוסע הערב הביתה?" .. "כן" .. "אתה יכול להסיע אותי לבנימינה?" ... "כן, בטח" .. "אתה בטוח שזו לא טרחה?" ... "כן!"), החלטתי לקחת טרמפ עם הארי, ותוך כדי גם לגרור את עצמי להרצאת השלמה שנערכה בערב במקום בשעות שהתאימו לי באופן מצוין (היא נקבעה במקור ל14:30-16:30, כשבסוף היא רק נגמרה ב7 וחצי..). בשעה הראשונה ישבתי לבד כי לא היה לי כוח לחפש את האנשים ששמרו לי מקום, ולשם שינוי הקשבתי וכתבתי יותר מ-2 שורות של הערות (דבר מאוד יוצא דופן כשזה מגיע לתכן לוגי..). בשעה השנייה מצאתי אותם, אחרי ההפסקה, וזו הייתה חצי-טעות, כי אמנם פחות הקשבתי, אבל האנשים היו כ"כ שרוטים מהעייפות והשעה, שהיה טיפה מבדר..

הארי ניסה ככל יכולתו ליסוע מהר כך שאני אספיק לרכבת שתכננתי (הבאה מגיעה שעה אחרי..), אבל איזו מכונית שהחליטה שבכביש החוף לא נוסעים מעל 65 קמ"ש מנעה ממני להספיק, וכך מצאתי את עצמי מנסה להתמצא בעצלתיים בתחנת בנימינה.

קטע מבדר:

אני, מתקרבת לכניסה עם 2 תיקים ובדיוק 0 חשק לפתוח אחד מהם: "אפשר להראות לך ת"ז במקום?"

מאבטח: "לא! אני הולך להפוך לך את כל התיק עכשיו!"

אני: ~עושה מבט "you must be kidding"~

מאבטח: "נו, סתם, אני גם תקוע פה עד 2 בלילה.."

~אני מראה רישיון (רק לזה הוא טוב בזמן האחרון..)~

מאבטח: "אחלה תמונה" (יש שם תמונה מפחידה בטירוף, שאני נראית כמו איזו פרחה מהרחוב.. לא חשבתי ש"שיטת הצילום החדשה של משרד הרישוי" כוללת עיוות מעוות של תמונות פספורט, שהן גם ככה מעוותות)

אני: "אהה.. תודה.." מתחילה להתקדם לתוך התחנה.. "לילה טוב"

מאבטח, שומעים קצת מרחוק: "שבת שלום!" (רק אצל קוויקי הוא הסביר לי שלפעמים נוטים להגיד את זה גם בחמישי, באותו רגע, פשוט לא הבנתי למה אומרים לי שבת שלום ביום חמישי..)

אני, ממשיכה ללכת: "חג שמח!"  oO

מאבטח, כבר ממש מרחוק: "שנה טובה!"

לא יודעת, אותי זה נורא הצחיק אז..

יום שישי, שרק היום הבנתי למה הוא הלך לי ככה (13/7.. יופי, יום שישי ה-13) היה דווקא נחמד, כי נסענו עם קוויקי לת"א ונפגשנו עם האחיות שלו, ואכלנו במסעדה טעימה ("פאשה" בת"א) ואפילו הנסיעה באוטובוס הייתה נחמדה (היה גם מבדר לראות איך גולשים באינטרנט מהשמואל של קוויקי [גאד דמיט, רק לי זה נשמע נורא? .. אם אני לא היחידה, מחובתי לציין שזה בסה"כ הפלא' שלו.]). מה שבהחלט לא היה נחמד זה לחטוף כאב בטן נורא מוזר, שנגרר כל היום, ועד היום אין לי מושג מאיפה הוא נחת עליי, ובעיקר- למה. יתרון: קוויקי היה עייף, והלך לישון, 2 כדורי אדוויל הצליחו לגרום לי להירדם גם כן, כמעט עד הבוקר..

ובבוקר יום שבת, קמנו מוקדם. אם בחודש הזה לבד בבית, עליתי על היתרון של סופ"שים לבד שהוא, כמובן, מרתון ה- "מופע שנות ה'70" שיש בערוץ 3 כל שבת בבוקר, אז בסופ"ש הזה עליתי על היתרון של אם מתעוררים ביחד מספיק מוקדם, אפשר לראותו אותו גם ביחד, וזה כבר הרבה יותר כיף מלראות אותו לבד!

מה שלא כיף, זה לגלות תוך כדי, שהתקררת בלילה. זה, בהחלט לא כיף ולא מומלץ לאף אחד. (לכן, ילדים טובים, אתם לא תישנו עם מאוורר לעולם! ואם כבר כן, רצוי שתלבשו משהו.)

כשחזרתי הבייתה בשבת בערב [ותודה ענקית לקוויקי על היחס הדואג ("Rest well and drink lots of vodka. not necessarily in that order!" 15.7.07 18:22), ולאימא על הטרמפ מהמרכזית], ההיתי נחושה בדעתי ללכת לרופא למחרת ולבדוק את כל הצרות שנפלו עליי. הרעיון הזה, כהרגלי, התנדף ביום ראשון, בעיקר כי הרגשתי קצת יותר טוב (מה שהתגלה אח"כ כמאוד אופטימי, כי הרגשתי יותר רע למחרת)..

בכל אופן, ידעתי שבראשון אני לא אלך לטכניון, אז נשמעתי לאימי, שהכריחה אותי להישאר ערה ולראות את השידור החוזר של מופוע הLive Earth שפספסתי בסופ"ש שלפני, עקב ניסיונות למידת חדו"א. היה ממש מבדר להישאר לראות את זה איתה, בעיקר כי תוך כדי צחקנו על כל מיני קטעים ששודרו, על הדרך של היפנים להתנהג בהופעות רוק (מישהו שם לב לאיך שהם עומדים רגועים לגמרי, ובמקום להזיז אפילו את כל היד, הם מזיזים אצבע אחת למעלה וזהו? ראו את זה לא רע בהופעה של לינקין פארק בטוקיו..), על הסרטון עם הכאילו-דוגמן היפני (שצריך לדעתי להתמיד קצת יותר עם חדר הכושר, אם הוא ממש רוצה קריירה), שהולך בתוך מים, ומוצא עצמו על יבשה חמה, שמש יוקדת ומוצא בקושי קוביית קרח קטנה שמסמלת את העילמות הקרחונים (תוך כדי, אימא שלי צחקה עליו עם תנועת הימרחות הקרחון על הגוף, זה היה ממש מבדר!), אני טענתי שיעשו הכל כדי לנסות להראות מישהו עם חולצה ומכנס רטובים לחלוטין.. הממ.. כן, ככה מושכים תשומת לב לבעיות כדור הארץ.. בין כה וכה, הזמן עד 2 וחצי בלילה עבר מהר יחסית..

ביום שלישי (17/7) אי שם קיבלתי שיחת טלפון מהארי ששאל מתי אני מתכוונת להיזכר שאני אמורה ללכת להרצאות ושעדיין לומדים בטכניון (ואפילו הצהיר תוך כדי שהוא מתגעגע.. פשש..), והתחלתי לחשוב על הרעיון, שאולי, מתישהו, צריך באמת לחזור. זה כ"כ מדבק להיות בבית!

חשבתי לחזור עוד ביום רביעי, אבל אז ישנתי ממש רע בלילה, ועוד בקושי יכולתי לנשום כי התחיל לכאוב לי הגרון.. אז חזרתי בחמישי, והיה די נחמד. התגעגעתי לאנשים, וזה נורא עצוב, אבל גיליתי שאני נהנית הרבה יותר בהרצאות עם אנשים חביבים ומבדרים לידי, מאשר בבית, בלי לעשות יותר מדי (או לפחות לא הרבה יותר מלראות איך סיימו את 'בנות גילמור' בהולמרק, ולתהות מתי אני אראה את ההמשך, ולמחוץ את הראש על הכרית במיטה).

אגב, נוספה עריכת תמונה-להמחשה לפוסט הבלאגן על השולחן..