נו, זה היה צריך לבוא מתישהו.

ואני אעשה מאמצים כבירים ואדירים לא לזיין את השכל יותר מדי, פשוט כי אני מניחה שאם אני אכתוב על כל רגע בפירוט, אני לא אסיים את הפוסט הזה. (בערך כמו שלא באמת סיימתי את הפוסט על אילת מלפני שנתיים, אם אני לא טועה.)

אז הפעם, הדבר היוצא דופן היה, שאימא נשארה בבית, ובמקומה נסעתי עם קוויקי ל"מעוז הפרחות והערסים" כמו שהיא החליטה לכנות את העיר שלרוב אני דווקא די אוהבת. הרגשנו צורך עז להעלות שם רמות האייקיו בכמה עשרות אחוזים, אה כן, וגם לנקות קצת את הראש ואולי להשתזף בדרך (ספוילר: דווקא זה לא קרה יותר מדי).

נתחיל מהנסיעה הלוך (23:30 בלילה בין שבת לראשון). אני בד"כ לא כותבת על נסיעות, אולי כי אין בהן הרבה מעניין, ואולי כי אישית כבר די התרגלתי אליהן. אבל זו פשוט הפתיעה אותי. בשנה שעברה, לא נסעתי לאילת. יאפ יאפ, פעם ראשונה בעשור האחרון שאני לא נוסעת לאילת בקיץ. הייתה מלחמה והכל, ומן הסתם העדפתי להישאר בסביבה עם אימא (או לא בסביבה עם קוויקי, כשזה התאפשר) מאשר ליסוע לאילת, ולדאוג כל יום שהכל בבית בסדר למרות הטילים. אז מכרנו את השבוע לחברים של אימא מהעבודה, ונשארנו בבית. ההקדמה הזו בסה"כ באה לציין, שהשנה היו לי הרבה הפתעות מבחינת "פרטים קטנים יותר ופחות" שכבר לא היו אותו הדבר, למרות שבשנים עד כה, הם דווקא נראו די כרגיל.

אז כן, האוטובוס. כשראיתי את האנשים באיזור של האוטובוס, מיד הבחנתי בכמות העצומה של הצוציקים. וצוציקים, כרגע, זה כל מי שלא עבר את כיתה י' ככל הנראה (ולא, זה שהוא עשה 3 פעמים כיתה ט' כנראה, עדיין לא נחשב). אמנם הסתובבו גם מבוגרים, ועוד קיוויתי שחלקם גם יתחילו לעלות לאוטובוס, אך התבדיתי במהרה, וגיליתי שאלו סה"כ הורים שליוו את הילדים עד האוטובוס, במקרה הטוב. אז כן, חוץ מקוויקי ועבדתכם הנאמנה, היו באוטובוס בדיוק עוד 3 אנשים מעל גיל 18 (ואולי אפילו 16), ותינוקת אחת, שלא עברה את גיל שנתיים כנראה.

מעבר להיכרות המכאיבה עם הניאו-ערסים (כל הזכויות לכינוי שמור לקוויקי), ששומעים עכשיו מעין ערבוב של פאנק-וואנאבי רוק-עכשווי, היו כמה קטעים מבדרים למדי. כאלו שפשוט לא יכולתי להתאפק, ולא הפסקתי לצחוק דקות רבות אחריהם.

הנה מספר דוגמיות:

- חבורה של כ-2 בנים ו-4 בנות, מנסים לפתור תשחץ.

ערס א': "הגדרה: מדינה באפריקה, 6 אותיות."

בלונדה א': "מצרים!"

אהבלה ב': "מצרים זה לא באפריקה!"

תהרגו אותי, אבל לא יכולתי להפסיק לצחוק אחרי היציאה הזו. ולצורך הפרוטוקול, במשך לא פחות מחצי הנסיעה, הם עוד התווכחו האם מצרים זה באפריקה או לא. (ילדים, אם אתם קוראים פה, מצרים זה ועוד איך אפריקה. ואגב, זה 5 אותיות, לא 6. ולא, לא כותבים את זה עם שני י'.)

- כעבור כחצי שעה-שעה.. כן, הם עדיין קצת התווכחו לגבי מיקומה הגיאוגרפי של אפריקה.

אהבלה ב': "אבא שלי עכשיו באפריקה.."

ערס ב'/סתם מישהו אחר: "יא, איזה יופי! שיביא לי משם קנגרו!"

...

כן, אמרתי לכם שהאיזור אכן היה זקוק להעלאה קטנה ברמת האינטליגנציה?

בכל אופן, עוד סיבה לכך שהזכרתי מקודם את כמות הצוציקים המפתיעה (בד"כ יש מינימום של 35% של מבוגרים באוטובוס) זה שהם לא הפסיקו לדבר ולצעוק במשך כל, אבל פשוט כל הנסיעה. והם תמיד נשברים! לפחות עד עכשיו... תמיד מגיע השלב הזה, כשנכנסים לאיזור הנגב, וכולם כבר עייפים מלצעוק אחד לשני, והם נרדמים באופן טבעי. אבל לאאאא. הפעם הצוציקים פיתחו איזשהי חסינות בלתי מוסברת לשינה. ומיותר לציין שכשיצאנו מהאוטובוס היינו עוד יותר עייפים מכשנכנסנו אליו.

יום ראשון 5/8/2007

לראשונה בחיי, גם הגענו ברגל למלון (ומסתבר שהוא ממש לא רחוק כמו שחשבתי. בעיקר כי פעם הלכתי את הדרך ההיא בצהריים, עם השמש, וכשהגענו לאילת, באיזור השעה שמתקרבת ל-5 וחצי בבוקר, השמש רק מתחילה לחשוב על להתעורר, והדרך הייתה די נעימה). הושבתי את קוויקי להיות א.שמירת חפצים, בעודי מנסה לברר איפה ומתי אפשר לקבל חדרים. זה לקח זמן, שבו עוד התרוצצתי טיפה, וניסיתי לארח חברה לקוויקי ככל הניתן. אבל בסופו של דבר נכנסתי לאולם קבלת החדרים, עמדתי טיפה בתור, שהלך דווקא די מהר [אחרי ריב עם האבטחה לגבי רשימת אנשים ותור "פיראטי" שעשו האורחים החדשים בינם לבין עצמם, וגם אני נכללתי בו, ומשום מה, האבטחה לא רצתה לתמוך בו (כי הרי כמובן הגיוני וטוב יותר שאנשים יריבו ביניהם וידחפו אחד את השני לגבי מי ראשון, במקום שילכו לפי אותה רשימה, שהם עשו בינם לבין עצמם, כמו אנשים בוגרים, ושכל הנוכחים, חוץ מ-2 מאבטחים, הסכימו עליה.)]

~קטע חביב: איש מבוגר, דתי, מברך בקול רם על כוס מיץ אשכוליות לפני ששתה אותה, כולם ללא יוצא דופן בתור, דתיים יותר ופחות או בכלל לא, עונים לו עם "אמן" חזק. זה היה ממש יפה.~

הקטע עם קבלת החדר עבר ממש מהר וחלק, ואפילו קיבלתי את הסטודיו שרציתי. [היינו בחדר הזה פעם אחת בלבד, והיתרון העצום בו, שהוא קצת יותר גדול משאר הסטודיואים מבחינת מרחב, יש לו ספה כפולה נפתחת, במקום ספת יחיד, ויש לו מרפסת ענקית, שהיא רק שלנו (לרוב זו מרפסת לא ענקית במיוחד, שחולקים 2 חדרים צמודים)]. בהתחשב בעובדה שקבלת החדרים התחילה בפועל בסביבות 7:50, כבר ב-8:20 פגשתי את קוויקי בלובי והלכנו לחדר. בכל זאת, הגיע לנו לנוח קצת אחרי הנסיעה הלא פשוטה הזו.

אז כן, רוב היום, פרט לארוחת צהריים, עבר בשינה ונמנום עמוק. כאשר בערב, העזנו לצאת מהחדר כדי לראות הופעת קסמים שאחרי הייתה הופעה של "נזירי שאולין" (שהם כנראה כבר מזמן לא היו בסין או משהו, אבל היה יפה בכל זאת.)

ציטוט מ"יפה הקוסמת", בעודה עושה את הקסם עם הטבעות שמשתחלות אחת בשניה ואז באורח פלא, לא מתחברות, אחרי שחיברה טבעת אחת ל"שרשרת" של שלישיית טבעות:

יפה הקוסמת: "כמה זה טבעת אחת ועוד שלוש טבעות?"

ילדים: "ארבע!!11"

יפה הקוסמת: "לא נכון, אאודי!"

יום שני (6/8/07) התחיל יפה מאוד, עם כוס שוקו, ועוגת שוקולד טעימה (אה, היה גם פאי תפוחים, אבל לא היה בו שוקולד, אז הוא פחות נחשב.)

אבל איכשהו גם הוא עבר די בעצלתיים, עם טיול קצר לטיילת לשם קניית כפכפים לקוויקי (החכם הזה הביא איתו מגבת, אבל שכח כפכפים. כל הכבוד יקירי.), ועוד טיול קצרצר לקניון. רק בערב, נזכרתי שיש שחייה לילית, אז אפשר לצאת בערב לשחות קצת בבריכה. תוך כדי ההליכה אליה, נבהלתי קצת, כי הייתי בטוחה שראיתי את אחד העתודאים מהטכניון, אבל זה היה לרגע קצר, ולא ראיתי אותו שוב, אז אני עדיין לא סגורה על זה, אבל זה מוזר בכל מקרה.

טוב, המאורע הבאמת חשוב מיום שני שדורש איזכור, זה יום ההולדת ה-20 העגלגל שהיה ללנה באותו יום. אז מזל טוב!

בערב קצת גררתי את קוויקי לשעשועון זוגות מבדר למדי, שלא ראינו את כולו כי הוא התחיל לפני הזמן בלי שממש ידענו. אבל היה נחמד בכל זאת.

יום שלישי (7/8/07) היה היום, שאם אני לא טועה, אשכרה הלכנו פעם ראשונה לים. אני לא בטוחה שאימא שלי יודעת על זה, אבל אם היא תגלה שלקח לי יומיים וחצי עד שרכתי בים, זה יהיה מאכזב למדי בשבילה. בד"כ, בגלל שכבר היינו ברוב האטרקציות שיש לאילת להציע (פלוס התנאי הפעוט שזה אכן משהו שנרצה לעשות, ככה שאל תשאלו אותי על טיולי גמלים), אנחנו שורצות לא מעט זמן בים ובבריכה. להגיע לים רק בשלישי, זו אכן הדרדרות עמוקה, אבל היי, כמו שאומרים, אף פעם לא מאוחר מדי! ^.~

היה נחמד, ובעיקר, היה קר. (המים בים ממש קרים.. אבל ממש.) אז די מהר החלטנו לחזור לבריכה. אחרי שהיינו בערך היחידים ששחו בה (נכנסנו לבריכת המים העמוקים, שתמיד מוקפת בערסים ופרחות שנתפסים על הקצוות שלה נטו בשביל הפוזה), הספקנו עוד ללכת לג'קוזי החביב, ומשם חזרה לחדר.

אחה"צ יצאנו לסיבוב שופינג "קטן" בH&O ובמשביר לצרכן (זה כ"כ יעיל שהם אחד מול השני!) קוויקי יצא עם 3 חולצות יפות, אני יצאתי עם בגד ים, וכמה זוגות תחתונים נטולי מע"מ (תהרגו אותי, אבל זה ממכר לראות 8.70 במקום 10 בתג המחיר.), ובעיקר עם התחושה שאני לא טובה בשופינג אילתי ללא אימא, שתמיד איכשהו שמה לב בשבילי לדברים, גם אם אני מספיק טובה בלשים לב, זה פשוט לא אותו דבר. מצד שני, היה נחמד למצוא דברים שווים לקוויקי, אז אני מרוצה.

בערב הלכנו להצגה במלון, שהייתה מאוד חביבה (גם אם לא התחברתי לגמרי לנושא, וגם אם הראש שלי היה במקום אחר לגמרי.. :S). ומשם לישון. בערך. נראה לי. oO

יום רביעי (8/8/07) הוקדש כולו למטרה אחת בלבד: "עיר המלכים". יצאנו מהחדר די מוקדם בבוקר (ולצורך העניין 11:45 זה מאוד מוקדם בבוקר!), קנינו כרטיסים שכתוב עליהם "ילד", למרות שאנחנו וואנאבי-סטודנטים, ופנינו אל דרכנו. ובכן, ככה, להיות האנשים היחידים בלבוש מלא (שזה חולצה/גופיה, מכנסיים ארוכים ונעליים סגורות) באמצע הטיילת, בשעה 12 בצהריים, בשיא החום, זה הממ.. מוזר. אבל לא הייתה לנו יותר מדי ברירה. הלכנו את כל הטיילת ברגל עד שהצלחנו למצוא את המקום עצמו, שמרחוק אפילו אכן נראה כמו איזה ארמון-אבן שנפל מהשמיים לאמצע העיר.

המקום עצמו, בהחלט מהנה ונחמד.

צ'קליסט:

מסע אל העבר (סרט תלת-מימדי עם אפקטים) - פעמיים (פעם אחת עברית, ובערב, מאוחר יותר, גם באנגלית.)

מערת האשליות (משהו שפשוט הזכיר לי את ה'טכנודע') - פעמיים, כי רצינו לחכות קצת לפני הפעם השנייה של המפלים

מערת התנ"ך - פעמיים (בעברית עם מלא אנשים, ואח"כ לבד באנגלית, האנגלית לחלוטין שווה יותר.)

מפלי המלך שלמה - 3 פעמים (יחסית בבוקר, אח"כ אחה"צ, שתיהן היו בעברית, ואח"כ כשהחשיך, בסביבות 8 וחצי או אפילו אחרי, עוד פעם, באנגלית. שם גם הואילו לתקוע את הסירה שלנו באחד החדרים, מה שהיה טיפונת מפחיד מדי לכמה רגעים. כן, יותר מהנפילה של המפל, שדווקא הייתה מגניבה למדי.)

וזה בערך כיסה לנו את כל היום, עד סביבות 9 בערב.

וכן, הכל, אבל ממש הכל שם, מלא בסמל של "עיר המלכים". זה ירדוף אתכם עד היציאה.

תמונות להמחשה:

עיר המלכים, מהכניסה בחוץ:

בתוך אולם הכניסה, יש מנורה/נברשת ממש יפה שהייתי חייבת לתעד:

יום חמישי (9/8/07)

אני לא זוכרת מה בדיוק עשינו, אבל אני חושבת ששוב הלכנו קצת לבריכה בבוקר. אולי גם הלכנו לקניון, אבל משום מה היום הזה די נמחק לי מהזיכרון...

[רמז עבה למיסטר קוויקי: אשמח לתזכורת.]

יום שישי (10/8/07) היה בעיקר, לפחות בבוקר, יום השופינג המאסיבי. אם בתחילת השבוע, נכנסו ל-celio כדי לחפש בגדים לקוויקי, ומצאנו שם מבצע של 2 חולצות ב-89 או משהו כזה, ראינו כי טוב, ובאנו לשם כדי לקנות דברים, והפלא ופלא, המבצע התחלף בן רגע ל-1+1 מה שבהחלט היה ממש שווה, וגרם לו למצוא עוד 2 חולצות יפות, ו-2 זוגות מכנסיים יפים (^^) ואפילו מבצע על 2 חולצות טישרט. אחרי זה נכנסנו ל-Disc Club. זו חנות דיסקים שיש לי איתה רומן רב שנים. אני מאמינה שאת רוב, אם לא כל, הדיסקים שיש לי, ואני אישית קניתי, קניתי שם. ההנחות שוות ומפתות, המבצעים (כמו 3 ב-99, עם רשימה מאוד מכובדת של דיסקים, בין היתר דברים של scorpions, Bon Jovi, Enigma ועוד רבים וטובים, או משהו חדש של 2 ב-85) שווים ביותר, ובכלל, מחיר ממוצע של דיסק אפילו ללא מבצע, זול יותר בהחלט מכל מה שתמצאו בסניף המקומי של Tower Records ושות'. אני אישית חזרתי מהחנות הזו (בקנייה מצטברת בהלך כל השבוע, כולל טלפון מאימא, 10 דקות אחרי שיצאנו מהחנות עם קנייה, על זה שהיא בכל זאת כן רוצה את הדיסק החדש של היהודים, ושאני אמצא משהו נוסף לקנות איתו במבצע (הוא היה ב2 ב85..) המשהו הנוסף היה דיסק של נירוונה, עם כל מיני קטעי דמו וקטעים מהופעות ושלל דברים שכאלה, שדווקא, משמיעה מקוטעת ולא מלאה לחלוטין,די התאכזבתי ממנו... אבל אולי אני סתם לא יודעת להעריך מספיק את המוזיקה.) עם לא פחות משבעה דיסקים. קוויקי חזר עם חמישה. ותוך כדי הכרתי גם את Enigma ואכן התאהבתי. אחלה מוזיקה ^^

בכל אופן, במהלך חיפושי אחר בגד-ים שלם כדי להתחיל סוף סוף ללכת לבריכה, נכנסתי ל-American Duty Sport שמהשם ניתן ללמוד שאכן הם מתמחים בעיקר בבגדי ספורט למיניהם. אחרי שיום קודם עוד הספקתי למדוד בגד ים שעלה מעל 300 ש"ח אבל ישב לא רע בכלל, ואפילו היה של Speedo, נכנעתי וקניתי אותו (בעיקר כי לא מצאתי משהו טוב יותר+שווה יותר בקניון.) לצורך השלמת הקנייה, קניתי גם משקפת לצלילה, כי גם לי יותר קשה לשחות כשהראש למעלה, ואני מעדיפה לעצור את הנשימה לחצי דקה, מאשר להתאמץ קצת יותר. המשקפת, הייתה גם כן של ספידו, וכבר כאן קוויקי התחיל לצחוק עליי קצת שאני מפרסמת אותם. מסתבר שהוא היה יכול לוותר על זה, כי בדרך לקופה, נתקלתי בתיק גב, בדיוק מהסוג שאני ממש צריכה. עם לפחות 2 תאים, ועם לא מעט מקום בפנים. ובכן, התיק הזה, היה גם הוא של ספידו, והכי מצחיק, שהסיבה היחידה שקניתי אותו הייתה כי תג המחיר עליו, לא עלה על 200 שקלים (מה שנוטה לקרות עם jansport ושות' בדגמים מקבילים). הוא אפילו לא עלה על 150. למעה, על התג היה כתוב 120. בפועל, למרות שכל המחירים בחנות כבר "אחרי מע"מ" (מחובתי לציין שזה קצת שנוי במחלוקת לדעתי, אבל שיהיה), המחיר בקופה היה 102, ועל זה עוד קיבלתי 10% הנחה, מה שבכלל הביא לי תיק גב, שימושי, ואני מקווה גם שאיכותי, בפחות מ-100 שקלים, ואת זה יקיריי, יהיה לי קשה מאוד למצוא אפילו בחנות הזולות כאן. בכל אופן, מה שחסר לי עכשיו, זה רק להתקשר לחברת ספידו, ולהודיע להם שאני עושה להם חתיכת פרסום לא-סמוי ענקי, ואולי לקבל, במינימום של המינימום כובע-ים/שחייה מתנה (סתם כי אין לי כוח ללכת לחפש אחד לבד, ונראה לי שאני די צריכה אחד כזה לבריכה, בעיקר כי לא מתחשק לי לעשות קרחת.).

סוף טוב, הכל טוב, וחזרנו לחדר.. אחרי ארוחת צהריים נשברנו והלכנו לנמנם, עד שהתעוררתי ב6 וחצי בגלל ילדים רועשים והקמתי את קוויקי כדי שנוכל לנצל לפחות את הבריכה שהייתה אמורה להיסגר בדיוק חצי שעה לאחר מכן.

בערב, התלבשנו יפה (קוויקי אפילו דאג ללבוש את הבגדים החדשים) והלכנו לסיבוב בטיילת, סתם כדי להעביר את הזמן. כשחזרנו, ראינו שאנחנו מאחרים להצגה במלון, והחלטנו שזה הזמן לנסות איזה פאב מקומי. הבחירה ב-Underground הסמוך, הייתה מוצלחת ביותר. אפילו נתנו לי לטעום בירה אירית חדשה, שלימדה אותי את משמעות המושג "מחליקה בגרון", אבל מפני שהיא הייתה מימית מדי בשבילי, חזרתי לויינשטפן המוכרת, שהייתה הפעם מוצלחת במיוחד (תהרגו אותי, אבל באחת הפעמים האחרונות ששתיתי אותה, וכן זה היה מזמן, היא לא הייתה טעימה כמו תמיד ,וכבר חשבתי שאני מפסיקה לאהוב את הבירה הזו.). הזמנתי חצי ליטר, פשוט כי ראיתי את כוס הליטר-גינס שקוויקי הזמין ונבהלתי. ידעתי שאין שום מצב שבעולם שאני אצליח לסיים את כל הליטר. בעיקר לא כשהוא בא בכוס של קרלסברג (ועל כן הבדיחה מאז: "ליטר גינס זה ממש מגניב. ליטר גינס זה ממש טעים. ליטר גינס זה ממש ממש טעים. ליטר גינס זה ממש ממש ממש טעים. אפילו כשהוא בא בכוס של קרלסברג.") המוזיקה ברקע הייתה מעולה! פשוט מעולה! גם השירים ששמו ברקע, וגם כשהתחילה הופעה חיה עם להקה שעשתה קאברים לשירים מעולים. אז כן, בהזדמנות הבאה, נחזור לשם, וחבל שגילינו ששווה כ"כ לבוא לשם רק בסוף השבוע.

יום שבת (11/8/07) היה היום שבו קמנו בבוקר, החלטנו שוב ללכת לים, והופס, גיליתי שהוא לא שונה בהרבה מהים התיכון! דקות ספורות אחרי שהתחלנו לשחות, הרגשתי עקיצה מוזרה ברגל שניסיתי להתעלם ממנה, אבל מיד אחרי הרגשתי עקיצה זהה בזרוע, וברגל השנייה, וגיליתי שאני לא הוזה ומשהו עקץ גם את קוויקי. שנייה אחרי התגלית, הרגשתי עקיצה כואבת הרבה יותר למעלה ברגל, ופשוט עצרתי ונעמדתי כדי לראות ממש שריטה באורך של כ-4-5 ס"מ. :S מאז, טענתי שהמדוזות הגיעו גם לים האדום! אפילו שיחה עם אימא בערב השאירה אותה מופתעת עוד יותר ממני מהעניין. זה בטוח לא איזשהו דג, גי דגים לא עוקבים אחריך וממשיכים לשרוט ולעקוץ אותך, וכנראה שזו גם לא מדוזה.. תום אמר שאולי זה קיפוד ים קטן, אבל פאק, קיפודי ים (לא יודעת אם הקטנים) הם ממש בצבע שחור, רואים אותם, ואני לא ראיתי בסביבה שלנו כלום! ממש כלום! >.<

הטראומה הזו גרמה לי לצאת מהמים די מהר (פשוט כי כאב לי להמשיך לשחות במי המלוחים, וגם פחדתי שהמה-שזה-לא-יהיה ימשיך לשחות ולרדוף אחרינו ולעקוץ אותנו..) ואפילו לא לחזור לשם בראשון למחרת, למרות שממש התכוונתי.

משם המשכנו לבריכה, ושחינו לא מעט, ובהחלט היה נחמד. (זה מתחרז, סטגדיש.)

את הערב העברתי בניסיון להתחיל לסדר חלק מהבגדים במזוודה. זכרתי כמה זמן לקח לי לסדר מזוודה אומללה אחת, עם בגדים פחות או יותר ידועים מראש בשבת שלפני הנסיעה לאילת, והגעתי למסקנה שלסדר הכל בראשון בבוקר, עם הדד-ליין להחזרת המפתחות לחדרים, יהיה לי לא קל בכלל. מה גם שרצינו ללכת לארוחת בוקר. אז התחלתי לסדר, לאט-לאט, ותוך כדי הפלאפון שלי החליט לצלצל. הו כן, אימא נזכרה בקיומי. אמנם יצא לי פה ושם לדבר איתה במהלך השבוע, אבל זה היה בעיקר ל-"כן, קיבלנו את החדר." ... "ראיתי בגד ים טוב, יש לך כלייה מיותרת?" ... "אימא! למה לא אמרת קודם? ביליתי חצי מהשבוע בתוך חנות הדיסקים, ועכשיו, אחרי מסע שופינג מפרך שכלל לפחות שעה וחצי באותה חנות, שנייה אחרי שאני יוצאת, את נזכרת להגיד לי שבכל זאת, למרות שאמרת שנוותר, בתחילת השבוע, את בכל זאת רוצה את הדיסק של היהודים?!" , דברים כאלה.. הפעם, זה היה כדי לוודא שהכל בסדר, ותוך כדי העזתי לציין שקווקי מנמנם ואני מתחילה לסדר קצת את המזוודה, כי אני מפחדת שזה ייקח לי יותר מדי זמן למחרת בבוקר. ברגע הזה קיבלתי נזיפה. אימא שלחה אותי לנמנם גם כן, או לפחות לנוח ככל הניתן (ולנצל את המיטה המתכווננת), כי אני אספיק לסדר את המזוודה גם בבוקר, וזה לא שמישהו יסלק אותנו בכוח.

אז בכל זאת המשכתי לסדר קצת, אבל ממש קצת, והחלטתי שהוד אימהותה אכן צודקת, ושאני רוצה לעשות טובה לגב שלי ולנוח גם כן.

יום ראשון (12/8/07) החל עם השכמה מוקדמת ואכזרית ב-7 בבוקר. קמנו במטרה טובה, לחסוך לעצמנו את הטירחה שבלאכול בחדר, במטרה ללכת לארוחת בוקר. אבל מסתבר שבשביל לא להשאיר את הכליות יחד עם הצלחות, היה צריך להזמין את זה מראש, וכך מצאנו את עצמנו כרגיל בסופר מנסים למצוא משהו בנאכל עכשיו ולא נשאיר לעוד חודשיים במקרר. בכל אופן, שינוי התכניות הזה אכן הרגיע אותי, גם אם אני לא אוכלת בעצלתיים את ארוחת הבוקר הענקי תשתכננתי - נשאר לי המון זמן פנוי לסדר את המזוודה.

-המשך בקרוב, אבל ממש בקרוב. באמת.-